אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע.

את החיים צריך לראות במבט קדימה , אבל מבינים אותם רק כאשר מתבוננים לאחור .

בחודש אלול חובה להתאמץ להיות מעשרה הראשונים.  מהותו של חודש אלול, חודש של אהבה בוערת לה'. גם בדבר הגדול ביותר יש הרגל, אם אדם יבוא לכותל המערבי כל יום, גם יתרגל ולא יתפעל מקדושת המקום. אסור שיקרה דבר כזה, שיתרגלו לאלול ותרד אח"כ ההתפעלות!  הרב צדקה זצ"ל מפרש, "את ד' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, [פסחים כ"ב] שגם הם צריכים להתעורר עם יראת שמים, משום שהם נמצאים כל היום בבית המדרש מתרגלים למקום, לכן צריכים הם כל הזמן חיזוק ביראת שמים. (הגה"צ רבי דניאל זר שליט"א(

הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.

ושמת בטנא. שיעור ביכורים אחד משישים, אומר הבעל הטורים שזה מרומז בתיבת "טנא" שהיא בגימטריא 60 , גם בכל פרשת ביכורים אין את האות ס'.

חבל שאנשים הם לא כסף,  ככה היה אפשר להסתכל באור ולדעת מי אמיתי ומי מזויף. ..

חבר אמיתי רואה את העצב בעינייך , כשהשאר מאמינים לחיוך שעל שפתייך.

המנוחה שהצילה (הרב ראובן זכאים - מרצה בכיר ב'הידברות')

לפני כמה שנים, בימי 'בין הזמנים', הצפנתי ליישוב עין יעקב, יישוב פורח די מבודד בגליל.  טוב, זו לא הייתה מנוחה פר אקסלנס, אחרי הכול, שני הטלפונים היו עמי, כמו גם המייל.  הם עבדו כרגיל, כלומר: במלוא הקיטור. ומה?! אתם באמת חושבים שלא התבקשתי למסור דרשות בבית הכנסת שם?! שלא בדקתי את כשרותו של המקווה?! שלא נשאלתי שאלות הלכתיות?! הגזמתם. אבל אני לא מתלונן. היה, ברוך השם, מצוין.

אתא בוקר מן הבקרים, ובמעון הקיט הזמני שלנו, החלב אזל. סרתי למינימרקט היישובי.  של אלבז, כבר אמרנו?! מה כבר ביקשתי? שתי שקיות חלב. כולה. (לא תאמינו! גם בצפון הרחוק מצאתי תנובה במקררים. עולם קטן...) אבל מהר מאוד הבנתי שגם כשאתה בחופשה, שום כניסה למינימרקט/ סופרמרקט/ קיוסק/ מכולת, לא תסתיים רק בשתי שקיות חלב. הוסיפו לכך את העובדה, שבני שיחיה שהיה אז כבן שנתיים וחצי התלווה לקנייה, תרם באדיבותו כמה עצות כלכליות לעילא, ואף נטל שכר טרחה מפולפל מאבא . זהו. סוף סוף סיימתי, וניגשתי לקופה. היה תורצ'יק קטן. ומה עושה יהודי בינתיים? סוקר את המינימרקט מארבע רוחותיו. נו, מה כבר הוא רואה?! ניחשתם נכון: מוצרים ומוצרים.  אך היה מדף אחד, קרוב קרוב לדלפק, שמשך משום -מה את תשומת ליבי, בקבוקי שמפנייה עמדו שם, סדורים וערוכים כחיילים במסדר בוקר. התווית לא הייתה מוכרת לי כלל, (ולא שאני מבין גדול בשמפניה...) ודי אינסטינקטיבית, וגם בגלל התור המזדחל,  התקרבתי למדף וסובבתי בקבוק אחד, וחשכו עיניי: על התווית האחורית מופיעות המילים: "לא כשר!" אוף, מה אני עושה עכשיו?!  קול ראשון אמר לי: "עזוב. הרי אינך טיפוס ששש להעיר הערות לאנשים, על אחת כמה וכמה כשאתה בסך הכול אורח לרגע. מה אתה מבקש?! להרגיז אותו על הבוקר? שחלילה ישנא אותך ואת שכמותך? שיצעק וירטון עליך לעיני כל הקליינטים?! תתעלם. תתעלם" . אפילו, אפילו התחלתי לחשוב על מונחים של חילול השם חס וחלילה. . - אה, וחוץ מזה כאן אתה לא רב ולא מרצה ולא מקרב לבבות, אתה בחופש, לא?!... אבל היה גם קול אחר,  רועם יותר, ואמתי יותר, לא הרפה ממני: "ראובן, מה אתך?! מה אתה מתחמק?! היכן מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך"?! הלא מאוד יכול להיות שבעל הבית כלל לא מודע לעניין, לא הוא, ובטח שגם לא הקונים שלו. יש לך הזדמנות, על כל פנים לנסות... אחרי הכול, מדובר כאן באיסור חמור של יין נסך שנחשב כמו איסורי אכילה חמורים ביותר. גם אם לא ישמע לך, אתה עשית את שלך!"

הרבה זמן להתלבט לא עמד לרשותי. תורי כבר הגיע. בהחלטה של רגע, העדפתי להמתין לתום החשבון. 'גם אם יזרוק אותי מהחנות', חשבתי לעצמי, 'לפחות שיקבל קודם את התמורה שמגיעה לו...' החשבון הסתיים. ואני אזרתי מעט אומץ. הבטתי בעיניו של בעל הבית, ובחיוך רחב אמרתי לו: "ראשית, תודה על חוויית הקניה שהענקתם לי. ותודה שאתם כאן, מטר מהבית. "שנית", המשכתי, "אני מבקש מראש סליחה ממך, איני מתערב בחייך, ובטח שלא בהעדפותיהם של הקונים שלך. ההחלטה מה למכור ומה לא מסורה בידך, כמובן. אני רק מבקש לשאול: האם אתה לכל הפחות מודע לכך שהשמפניה העומדת במדף שלצידנו לא כשרה, כלומר, היא יין נסך?!" . הוא אך שמע את צמד המילים הללו, 'יין נסך', ודרש הסבר דחוף. הסברתי בקצרה, והלה רק הבין ממני במה דברים אמורים, וזעקה נמלטה מפיו: "מה?? שאני אמכור כאן יין נסך?! שאני אכשיל את אחיי עצמי ובשרי?!" רק אתמול", סיפר המוכר בבהלה, "אחד המשווקים הציע לי למכור אותם. נס שעוד לא מכרתי אף בקבוק!!!" וכאן הכריז חגיגית בקול שהגיע ומילא את כל פינות הסופרמרקט: " כבוד הרב! אני מודה לך מאוד על שהארת את עיניי. אני רוצה שתהיה בטוח, גם אם הוא לא יחזיר לי אגורה שחוקה, אני זורק הכול! אתה תראה כבוד הרב שמחר לא יהיה כאן ולו בקבוק אחד!" האמנתי לו. ניכרים דברי אמת. אבל בסתר לבבי לא חשבתי שהוא באמת יעשה זאת כה מהר. אך למחרת, כשנכנסתי שוב (מבטיח לכם שלא "חיפשתי" אותו,  החלב פשוט אזל שוב, בלי עין הרע), הופתעתי לראות בקבוקי שוופס בכשרות מעולה ממלאים את מקומם של בקבוקי השמפניה הבלתי כשרים שהיו שם אך אתמול. "אני מתפעל ממך! כל הכבוד!" חיבקתיו. עכשיו תמונה, ביקשתי, כי אני מאוד רוצה שכל עם ישראל ידע: שאין, פשוט אין, יהודי חילוני! אני לא נאיבי. ראיתי את זה. אני פשוט יודע על מה אני מדבר!

הצדקה שהצילה - (בספר "עולם חסד יבנה" )

ר' יחזקאל - גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד . מספר ר' יחזקאל: הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדיין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאוד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצווה. בטוח הייתי שייתן בעין יפה למצווה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד לאחר תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי שאני שומע קול בכי חנוק. היססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשירה לכך? אבל הרי אני שליח מצווה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם. לחצתי קלות על פעמון הדלת. שמעתי צעדים מהירים, מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי,  בעל הבית עצמו. פניו היו חיוורים מאוד, ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה. "מה קרה? האם מישהו חולה?? שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים. אבל העניין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף". מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי.

סיפרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר, ושאותו אני מקווה לקבל ממנו... הוא התנצל לפני: "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא נא בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה... בנינו היחיד חלה במחלה מסוכנת מאוד, מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם. אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!" לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע. אבל אז - מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל.  אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רגע קט, הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בס"ד 2 בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא... וביקור חולים והכנסת כלה ולווית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע, בין "ביקור חולים" ל"הלווית המת". ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה - בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלווית המת"...

האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות והחליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני. ברכתי אותו בכל ליבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלימה לחולה בתוך שאר חולי ישראל", ויצאתי. וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות, ומכרי מופיע בביתי,  כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי בהתרגשות ומודיע לי: "מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני.  מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאוד מהשינוי הפתאומי. והמצב של בננו הולך ומשתפר, הוא ממש מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', והוא כבר יצא מכלל סכנה!".

http://h-y1.coi.co.il/