אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם.

אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

אהבה, זה לדאוג אחד לשני אפילו שכועסים

אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

אהוב את הביקורת - כי הי תעמידך על הגובה האמתי. (האד''מור הרש''ב)

הגמל החזיר והכנסת האורחים(מר ישראל גלעד)

באחת הקהילות החסידיות במזרח אירופה נפטר הרבי, ואנשי הקהילה חפשו רבי אחר, כדי להצטרף לקהל חסידיו. על פי החלטת גבאי הקהילה נשלחו מדי פעם בפעם קבוצות קטנות של חסידים להתארח בשבתות בקהילות חסידיות קרובות, כדי לתהות על קנקנו של הרבי - האדמו"ר העומד בראשן, ולהמליץ בפני קהילתם האם להצטרף לחסידיו של רבי זה - אם לאו. לקראת אחת השבתות נשלחו שני חסידים להתארח בעיירה פרימישלאן שבגליציה, שבראשה עמד הצדיק רבי מאיר.

לאחר תפילת ערבית של ליל השבת הוזמן אחד החסידים להתארח בביתו של אחד מבעלי הבתים שבעיירה, והשני הוזמן להתארח בביתו של בעל בית אחר. לרוע מזלם של שני החסידים הנ"ל, שני בעל הבתים המארחים התגלו כקמצנים גדולים, והאורחים רעבו ללחם במשך כל השבת. אחד מבעלי הבתים נהג לחתוך בשעת הארוחות פרוסות מהחלה, אך הוא בעצמו לא טעם ממנה. האורח התבייש וגם הוא לא טעם מהחלה. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר. בעל הבית האחר לא פרס בזמן הארוחות כל פרוסה מהחלה, וגם האורח שהתארח בביתו נשאר רעב במשך כל השבת. במוצאי השבת הלכו שני החסידים לסעודת "מלווה מלכה" בביתו של רבי מאיר מפרמישלאן. באותה השבת קראו בתורה את פרשת "שמיני" בספר ויקרא , בה מדובר בין השאר על בהמות, חיות, עופות ודגים שמותר לאכלם, ועל אלה האסורים באכילה. בסעודת "מלווה מלכה" אמר רבי מאיר: בפרשת השבוע כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". אלה הדברים כפשוטם, אך הם יותר עמוקים מכפי שהם נראים.

בפסוקים אלה התכוונה התורה גם להביע את מורת רוחה מבעלי בית קמצנים שאינם מכבדים כהלכה את אורחיהם וגורמים להם להיות רעבים. בעל בית האוכל אך אינו פורס פרוסה מהחלה נחשב כגמל המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, ועל כן התורה רואה אותו כטמא. אותו הדבר ניתן לומר על בעל בית החותך פרוסה מהחלה, אך הוא בעצמו נמנע לאכול ממנה. התורה מדמה בעל בית כזה לחזיר המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, ועל כן הוא טמא.

שני החסידים האורחים הבינו כי דברי הרבי מכוונים להתנהגות שהתנהגו אליהם בעלי הבית שאצלם התארחו, על אף שלא ראה או שמע כיצד אלה התנהגו לאורחיהם, הם מהרו לקהילתם וספרו את המעשה, ובהתאם להמלצתם הפכו אנשי הקהילה לחסידי רבי מאיר מפרמישלאן.

דמעות של מלצרית ( דניאל דנש) -

לכולנו יש את היכולת להאיר את עולמו של האחר. נפגשתי עם ידיד לארוחת ערב במסעדה מקומית. במסעדה היה מחסור רציני בעובדים ובאותו ערב היו רק שתי מלצריות במשמרת. חיכינו קצת עד שאחת המלצריות הופיעה ורשמה את ההזמנה שלנו. היא התנצלה רבות על העיכוב לפני שמיהרה לגשת לגבר שישב במרחק כמה שולחנות. יכולתי להרגיש בכעסו של האיש וראיתי כיצד הוא נוזף בה על חוסר תשומת הלב.

הוטרדנו מהתנהגותו של האיש, במיוחד לאחר שכתב מספר משפטים על החשבון שלו. הוא התרומם, ניגש למקום מושבו של המנהל ומסר למלצרית את החשבון שלו. אין לי מושג מה הוא כתב שם או מה הוא אמר לה, אבל ראינו את המלצרית בת ה- 20 בערך עומדת מאחורי דוכן המנהל, ועיניה מתמלאות דמעות.

רחמנו על הנערה המסכנה שהסבירה כמה התאמצה כדי לשרת את הלקוח. היא עשתה כמיטב יכולתה, ואיש גס וחסר אכפתיות שבר אותה. האיש עזב, חזרנו לארוחתנו והמלצרית מחתה את דמעותיה.

כשהגיע הזמן ללכת, שקלנו ידידי ואני לכתוב לה כמה מילים טובות על החשבון שיסתרו את הערותיו הפוגעות של האיש. אולם אז החלטנו לעשות אף יותר מזה. ניגשנו אליה, חייכנו כשהושטנו לה את החשבון ואמרנו לה שהסועד הקודם היה איש גס רוח וחסר סבלנות שפשוט לא היה מסוגל להעריך את מאמציה. המשכנו לפרט כמה השירות שלה היה מצוין וכמה לא כדאי לה להקדיש תשומת לב כלשהי להערותיו הגסות של סועד אחד. היא הביטה בנו במבט מלא הכרת תודה, והמלצרית השנייה שעמדה לידינו גם הקשיבה לשיחה, ונהנתה מהשבחים. נפרדנו לשלום ויצאנו אל הערב הקיצי הבשום. בעודנו יוצאים, הבחנתי במלצרית בוהה בנו דרך חלון הזכוכית.

ואז זה הכה בי. ברגעים החולפים מהם מורכבים החיים, לעיתים קרובות אנו נתקלים באדם שזקוק למעט אור, ניצוץ קטן, שיאיר את חייו. האור הפנימי שלו הועם על-ידי גורם כלשהו והוא נאבק בעוד האור מהבהב. המלך שלמה כתב, "נר השם, נשמת אדם" (משלי, כ: כ"ז). יש לנו את היכולת להאיר את חייו של אדם אחר, לגעת בחייו ולו רק לזמן קצר, לחבר בין הפתיל שלנו לשלו, להאיר את חייו לפני שנתנתק ממנו ונמשיך הלאה בחיינו.

הנדיבות העוצמתית ביותר היא לפגוש את האדם לא רק ברמה השטחית, אלא לגעת בנשמתו, מספיק זמן כדי שנשמתו תידלק ותאיר. כשאתם רואים אדם השרוי בכאב, שבור, הלהבה שלו מהבהבת, כדאי שתעשו משהו. תישארו שם כדי להאיר את נשמתו. חכו עד שהוא יואר ויוכל לעמוד על שתי הרגליים. חכו עד שתראו אותו קורן שוב, בכוחות עצמו. חכו עד שתראו את עיניו נוצצות.

העובדה שנשארנו איתה, ולא רק כתבנו לה כמה מילים על פתק, והפכנו את הניצוץ הקטן שבתוכה ללהבה גדולה- היה שיעור חשוב שלמדנו בארוחת ערב פשוטה..

http://h-y1.coi.co.il/