המצווה הראשונה בתורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתיבת ספר תורה, לרמז שעיקר תכלית האדם היא להוליד בנים למקום ולחנכם לתורה ולתעודה.

"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים". וכי יש בי עזות של נמר? הוא חי בג'ונגל ואני בעיר, מה הקשר בינינו? הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי... אדם לא רשאי לטעון: "לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה... לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה...נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית".

ישנם שני סוגי בעלי עגלה: האחד, הקב"ה חפץ להזמין לו את פרנסתו ושולח לו סוס ועגלה, ואלו השני - הקב"ה הזן את העולם כלו, חפץ לפרנס את הסוס ושולח לו בעל עגלה שידאג לכל מחסורו... שני העגלונים מתפרנסים באופן דומה, אולם מה רב ההבדל ביניהם! בעוד האחד - הסוס עמל עבורו, השני - עמל כל חייו למען הסוס... וכך אומר המדרש: מפני מה נברא האדם אחרון למעשה בראשית? שאם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, נבראת כדי לפרנס את היתושים מדמך...

"כשהלב בוער צועקים"... (נצוצות)

ומעשה שהיה כך היה: היה בעולם צדיק כשהיה מתפלל היה בוער אש מעליו - והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול - איזו דביקות, איזו התלהבות!. מכונה השרף מסטרליסק. בלשון החסידים הוא נקרא "השרף" - שהיה יותר גדול ממלאך. אמרו שבשעה שעמד בתפילה, ראו שבוער אש מעליו - והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול - איזו דביקות, איזו התלהבות!.

יום אחד בא לביתו יהודי תושב גרמניה - שקטים ומאופקים בטבעם. והנה לקראת הימים האחרונים לשהותו אצל הרבי שאלה אותו הרבנית: איך אתה מרגיש כאן?". "הכל בסדר, ענה. אבל דבר אחד אני לא מבין" "מה אתה לא מבין?". "מדוע הרבי צועק ורוקע ברגליו ומתלהב באמצע התפילה? שיגיד את התפילה בשקט". אמרה לו הרבנית: "מפני שהלב שלו בוער. לבו שורף באש להשי"ת. הוא מוכרח לצעוק". אמר היהודי: "גם לי בוער, וגם אצלי הלב רותח, ואיני צועק.אני מתפלל בשקט". "לא, אם הלב בוער, מוכרחים לצעוק. אם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר" השיבה הרבנית. "לא רבנית! הלב בוער, ואני לא צועק".

לויכוח כזה אין סוף, היא אומרת שהלב לא בוער, והוא חושב ואומר שהלב כן בוער. הרבנית שמעה לדבריו בנחת, ועזבה את המקום. היה זה ערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. במוצש"ק אחרי הבדלה ניגש לרבנית: "רבנית, את הכסף בבקשה". הרבנית שהייתה מאד פיקחית: "איזה כסף?" שאלה. "הכסף שלי!" "אולי... אולי, יש לך טעות". "רבעצן, רבנית, אל תעשי קונצים!"... "אולי התבלבלת"?

" רבנית, רבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! וכי את יודעת מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידיך, מונח בו כל כספי, יש שם גם הלוואות. נסעתי ליריד לקנות סחורה במה אקנה?" "

אולי נתת לאדם אחר?". "רבנית!!!" החל לצעוק "רבנית מה את עושה לי?!!". אמרה לו הרבנית: תסלח לי, ר' יהודי תדבר בנימוס, בשקט. מה אתה צועק? "מה אני צועק? הלב שלי בוער"... "אה, הלב שלך בוער, אתה צועק? קח את הכסף אבל דע לך אם הלב בוער כן צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא לוהט בתפילה, בוער ביראת שמים, או בדברים בטלים..."

http://h-y1.coi.co.il/