''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' - לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר - יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס - דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

http://h-y1.coi.co.il/