אין קונים תיקון הנפש בתענית ובסיגופים בלבד אלא בזיכוך המידות.

הגאון רבי נסים קרליץ מורה לגרים לברך 'שלא עשני גוי . ' אחד הדיינים הסביר זאת שכדי ' ירגישו טוב ' ! במשך שנים, כאשר רבי נסים פסק בהלכות גרים השתמש במה שאפשר להקל עליהם, כדי לקרבם. ("נר לשולחן שבת")

''ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך". ('ז ה"ט(  באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן"ה חזון איש . "הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם החזו''א שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")

הלב הזהב בכנסיה (מתוק האור)

מספר ה 'בן איש חי' : יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. הגיע ערב פסח ומצבו החומרי היה קשה מנשוא: חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו בו... החליט שאין לו חשק יותר לחיות. אך הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו. אמר לעצמו: אצא למדבר ,שם יתפסוני שודדים ויהרגוני.  אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: לשם מה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסו אותו שודדים? ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים יותר קשים! במקום זה החליט ללכת לרובע הנוצרי.

הנוצרים הרי ידועים ב 'אהבת ישראל' שלהם, וודאי יהרגוהו. יצא לרובע הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שעתיים, אבל אף אחד לא שם לב אליו.  אמר: אם כך, אכנס לכנסיה, שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם - עברה שענשה מיתה, וכך אגשים את תקוותי...  הוא נכנס לכנסיה, אך אף אחד לא היה שם.  חשב לעצמו: אכנס פנימה, היכן שעומד הפסל בכבודו ובעצמו, שם בוודאי נמצא הכומר, ואז... נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מהפאר ומההדר. הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב. כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אקים רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם, טיפס, תלש את הנברשת מהתקרה וירד. אך שום דבר לא קרה, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי - והכומר לא נמצא, אם כן בא לציון גואל... הוריד את החליפה, כיסה בה את הנברשת ורץ הביתה [כמובן, אדם זה פעל שלא על פי ההלכה שאוסרת ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה[.

כשהגיע לרובע היהודי, נגש לטפל בעניין הנברשת. היה בקהילה צורף חרש אילם. כתב לו שיעשה מהנברשת ארבעה מטילי זהב, אחד מתוכם נתן לו בשכרו ואת השלושה הנותרים הטמין מתחת למיטתו.  למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו: נברשת אחת חסרה! מה עושים? רץ למלך לספר שהייתה גנבה בכנסיה, והמלך הורה להקים ועדת חקירה.  הכומר הרגיש שכסאו מתנדנד, כי בעצם חובת השמירה מוטלת עליו. הוא בא אל המלך ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלוהים שלו. יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו כי אם תוך שבוע לא תושב הנברשת למקומה - יגורשו כל היהודים מהעיר, ואת עשרת נכבדי הקהילה יתלו בכיכר המרכזית. וכך אכן עשה המלך.

כששמע הרב את הדברים [היה זה בערב פסח], כנס את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יוכרז על צום ותענית צבור.  מיודענו הגנב שמע גם הוא את הדברים. נגש אל הרב ואמר: אין צורך לצום ולהתענות, אני גנבתי את הנברשת" ! "מה, באמת?|, השתומם הרב. "כן", ענה היהודי, "הרב יכול לבדוק מתחת למיטתי ולראות את מטילי הזהב. אבל אל דאגה, הרב ישאיר לי את הטפול בעניין ". הוא הלך למלך. כשהגיע לשער הארמון אמר שרצונו להיפגש עם המלך בדחיפות.  שאלוהו: "מי אתה שאתה רוצה להיפגש עם המלך?" אמר להם: "בקשר לנברשת שנגנבה". נו, טוב, דבר חשוב. הכניסוהו למלך.  אמר לו: "כן, מה אתה יכול לספר לי בקשר לנברשת ?" "אדוני המלך, אני לקחתי אותה!" "אתה לקחת?! או שמא מתכון אתה להיות קרבן של כל היהודים?...". " לא, זה אני שלקחתי את הנברשת, ואם המלך רוצה, יכול הוא לשלוח שליחים ולבדוק מתחת למיטתי, שם מונחים שני מטילי זהב שהותכו מהנברשת. במטיל השלישי כבר רכשתי נעלים לילדים ומצות ". "אתה יודע שהתחייבת בנפשך?..." " אינני סבור שהתחייבתי בנפשי. אספר למלך בדיוק את כל הספור, דברים כהווייתם,  אבל לשם כך נצרך אני שיבואו לכאן כל ראשי הכמורה: הכומר והבישוף,  הארכיבישוף והחשמן - כולם" ! המלך הסכים, וכך, כשכל 'מכובדי' הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וספר את סיפורו: " אני, לא עליכם, ירדתי מנכסי, ומצבי היה קשה מנשוא. אמרתי, כל הזמן אני מתפלל לא-לוקים שלנו ולא עזר לי, פעם אתפלל לאלוהים שלכם אולי הוא יעזור... הרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא סתם כלום... אפילו אם נחשוב שרוב העם טיפשים, אבל הכמרים ודאי אינם טיפשים!... ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו - הוא בטח אלוהים טוב... אמרתי לעצמו: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד ייפול דבר. " אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכול עשוי זהב,  ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... כל כך התרגשתי עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום. בכיתי ובכיתי, והאלוהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: 'בני בני,  אל תבכה'... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס. התמוגגתי מרוב דמעות... כשראה האלוהים שלכם שאני בוכה, אמר לי בנימה רכה: 'בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת'... "אני שמעתי זאת והזדעזעתי. אמרתי לו: 'איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהוצבה כאן לכבודך '?!... 'מה אומר לכם, האלוהים שלכם לא רק שהוא בעל לב זהב, הוא גם איש ביצוע.  כשראה שאינני זז, ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, באמרו: 'הנה, קח לך'

''זהו זה". סיים היהודים, "כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי - הרגוני" ! הכומר והארכיבישוף החליפו מבטים. בקשו סליחה מהמלך ויצאו לרגע החוצה. אמר הכומר לארכיבישוף: "מה נעשה אתו? בינינו, הכול שטויות, אבל אם הוא אומר שלאלוהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב? אין ברירה מוכרחים לומר שדבריו אמת", והארכיבישוף הסכים. נכנסו ואמרו לו: "טוב, אם הוא נתן לך - אתה משוחרר, הכול שלך"...

http://h-y1.coi.co.il/