אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד - כמש"כ (בראשית מ"ט ו') "כי באפם הרגו איש".

וידגו לרוב בקרב הארץ - בני ישראל נמשלו לדגים. והנה דגים אפשר לדוג בשני
אופנים - עם רשת, ועם חכה.
ההבדל ביניהם - ברשת נתפס כל הדג, משא"כ בחכה נתפס הדג רק בפיו. כמ"כ יש
אנשים שנתפסים ברשת - כל גופם מלא עבירות...,ויש אנשים צדיקים, אך נתפסים
בפה...,
מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך...,         (ספה"ק)

עצה טובה. כידוע בעקבות חוק השקיות החדש, מחולק בסופרים שקיות רב פעמיות למי שקונה ביותר מסכום מסוים. ושמתי לב לדבר מעניין, מי שקונה במאה ש"ח מקבל שקית אחת, ומי שקונה במאתיים אינו מקבל שתיים! אלא רק מי שקונה במאתיים וחמישים שקלים הוא שיקבל שתיים! - מי שבכל זאת קונה במאתיים ורוצה לסחוב לביתו את המצרכים, כדאי שפשוט יחלק את הקניה לשני חשבוניות של מאה ש"ח כל אחת... בברכה אריה גולד

אמרה עממית אומרת ש- יום הולדתו של האדם הוא יום שבו בורא עולם החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיו...

גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.

הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם )מה', כז'(  הסביר נפלא בעל ה 'שה לבית' )ד"ת לפ"ש( הקדמה: כאשר החלה ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארצות הברית ההורים שנשארו דאגו לילדיהם .והנה כאשר הבן היה שולח להוריו מעטפה עם צ'ק אז האבא הבין שמבחינה כלכלית בנו הצליח אבל לא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר. אבל אם הבן היה שולח להורים גם כרטיס טיסה, האבא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר, כי זה ראיה שהבן לא מתבייש בהוריו היהודים ולא חושש שיראו אותו.  לפי זה כאשר יעקב שומע שיוסף שלח לו 'כרטיס טיסה' 'וירא את העגלות... לשאת אותו' הבין כי בנו יוסף אכן חי כיהודי כשר. ומיד 'ותחי רוח יעקב'. (מתוק מדבש! הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

חילך לאורייתא! (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

"גיבורים ביד חלשים... זדים ביד עוסקי תורתך". כשכולנו אומרים את המילים הללו מתוך "על הניסים" אנחנו רואים בעיני רוחנו את המתיוון הרשע המנסה לשכנע את עוסקי התורה לסגור את הגמרות ולהצטרף אליו בפיתוח "תרבות הגוף" בגימנסיון. אנחנו מדמיינים את הקלגסים חסוני הגוף מטמאים את המקדש וקוראים לצעירי כהונה להצטרף אליהם בתרבות השרירים והכוח.

הרב אילן תורג'מן לא צריך לדמיין. הוא היה שם.

קשה להאמין שהאברך הצנוע הזה הקדיש בעבר שנים רבות מחייו כדי להגיע לשיא השכלול בתחום אומנויות הספורט. למען האמת, גם לו עצמו קשה להאמין לכך. חזותו החיצונית לא מסגירה מאומה מעברו. אבל השינוי אינו רק מבחוץ. קשה למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הרב אילן תורג'מן. יש לו סדר לימוד בבוקר וחברותא אחר הצהרים ואת שעות הלילה הוא מנצל ללימוד בבית מדרש באחד מיישובי הגליל העליון. "החיים קצרים וצריך להספיק כל כך הרבה," הוא אומר כמתנצל. אני מציע לשוחח  אתו בעודו נוסע ממקום למקום, אבל גם הפתרון הזה מתגלה כבעייתי שכן לרב תורג'מן יש ב"ה משפחה שעליו לנהל ועוד כמה עיסוקים שתובעים את תשומת ליבו, כפי שנראה בהמשך. בסופו של דבר השיחה מתקיימת קרעים-קרעים, ומתוך הטלאים הללו מתרקמת מסכת חיים ייחודית ובלתי שגרתית.

אם תחלפו על פניו ברחוב לא תנחשו לעולם שהוא לא היה כל חייו אברך כולל מן השורה. עם הכובע והחליפה, הזקן המאפיר והמבט הרציני בעיניים הוא יכול היה להשתלב בטבעיות בכל בית מדרש בבני ברק או קריית ספר. אבל  הרב תורג'מן אינו מתגורר באחת מהערים החרדיות. הוא חי בישוב קטן בגליל המערבי בשם נווה זיו ושָם הוא בהחלט מושך תשומת לב. נווה זיו, ישוב טובל בירק השוכן במרחק נגיעה מגבול הצפון, הוא מסוג המקומות שניתן לפגוש בהם כל מיני דברים מעניינים - דורבנים המתגנבים מהיער הסמוך,  שפני סלע ועוד מיני יצורים - אבל חרדים הם לא אחד מהם.

התושבים, בהם אנשי קבע ומשטרה רבים, הסתכלו בתימהון על המשפחה שפתאום התחילה להתחרד. את הרב תורג'מן זה לא הטריד. "מאז שאני צעיר שאפתי למצוינות ושלמות בכל תחום בו עסקתי," הוא אומר. "כאשר הבנתי שתפקידו של היהודי הוא להיות עובד ה' היה לי ברור שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הצטרפות ליחידת העילית של עם ישראל - צבא לומדי התורה. בישוב הסתכלו עלינו בהתחלה כעל 'חייזרים' אבל אחר כך למדו להעריך ולכבד. היו כאלה שהציעו לנו 'להוריד פרופיל', להסתפק בכיפה אך בלי כל התלבושת החרדית, אבל לא ויתרנו. כאלה אנחנו. עקשנים".

שאלה מורכבת יותר הייתה סוגיית חינוך הילדים בישוב שבו הם כמעט המשפחה החרדית היחידה, אבל חזקה עליו הוראת רבו המובהק שעליו להישאר דווקא בישוב זה. "לו רק היה הדבר אפשרי הייתי עובר כבר מחר לרכסים או לבני ברק," הוא אומר בגעגוע אמתי. "אבל הרב אתו אני מתייעץ בכל שעל הורה לי חד-משמעית שעלי להמשיך להתגורר באותו מקום ואפילו להמשיך בעיסוקי הקודמים. כבני תורה אנחנו אמונים על מצוות אמונת חכמים וכך אני נוהג".

חגורה לבנה וחגורה שחורה

אילן תורג'מן גילה מגיל צעיר את תחום אומנויות הלחימה הקדומות. עבור מי שה"מכות" היחיד שהוא מכיר זו מסכת בגמרא נסביר שאומנויות אלה בגלגולן המודרני אינן עוסקות באלימות לשם אלימות אלא מהוות ענף מענפי הספורט המוכרים. "ניתן להשתמש בטכניקות הללו גם לצורכי הגנה עצמית, אבל רוב העוסקים בתחום עושים זאת עבור הכושר הנפשי הפיזי שהאימונים הללו מעניקים להם," מסביר ר' אילן.

מדובר בשיטות לחימה שהתפתחו במשך אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק ומי שמבקש להשתלם בהם צריך לקבל על עצמו משטר אימונים מפרך וקפדני הכולל לא רק תרגילי גוף אלא גם תרגילי מחשבה ופיתוח תכונות פנימיות של משמעת עצמית חזקה. "בילדותי קיבלתי חינוך דתי אבל בהמשך התרחקתי," מספר הרב אילן תורג'מן. "היום אני יודע מה הדבר שמשך אותי לאומנויות הלחימה: תחושה של ריקנות פנימית וחולשה. זו הייתה קריאת תזכורת לטפל בנשמה אבל אני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".

הוא הקדיש כל רגע פנוי לאימונים באומנות לחימה מסוימת הקרויה "קרטה". האימונים המפרכים תפסו את כל יומו. הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות מסחררת. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כבר הוכר כאלוף הארץ ב"קרטה". הוא לא עצר בכך. בגיל 25  כבר היה שיאן עולמי. מה עושים הלאה? כובשים עוד פסגה. "שמעתי על אומנות לחימה בשם 'ג'יו ג'יטסו' והתכוונתי לכבוש גם אותה," מספר תורג'מן. מדובר על אומנות לחימה יפנית המזכירה את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שממציא תורת לחימה זו הבחין בענפי אורן קשיחים הנשברים בסערה עזה בעוד שדווקא הגבעולים הרכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח".

באותו זמן הגיע לישראל מאמן בתחום הג'יו ג'יטסו שהעביר סמינר בנושא. תורג'מן אסף את כל תלמידיו ונסע להשתתף. כפתיח לסמינר הציע המאמן לנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו בקלות," מספר תורג'מן. "במקום זאת כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס".

זו לא הייתה החלטה קלה. תורג'מן כבר ניהל אז בית ספר לאומנויות לחימה עם תלמידים שרבים מהם הגיעו לשלבים מתקדמים. אבל החתירה לשלמות הייתה חשובה לו מהכול ולכן ברגע שגילה אומנות לחימה מובחרת יותר הוא הסביר לתלמידיו שצריך להתחיל מחדש - לוותר על הדרגה הגבוהה אליה הגיעו ולחזור להיות תלמידים מתחילים. לא רבים היו מוכנים לעשות את הצעד אבל תורג'מן לא ויתר. הוא נסע לעיר ניגאטה שביפן והתמיד במשך שנים אצל מורים לג'יו ג'יטסו. הוא הסתובב בקרב המומחים שחלקם שקועים בטקסי עבודה זרה. "גם אז סיננתי את כל האלמנטים ה"רוחניים" שהגויים צירו והתמקדתי רק בטכניקה עצמה," הוא מספר. כשנודע לו שבברזיל קיימת גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו לא התעצל ונסע גם לשם. מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.

כל אותו הזמן המשיכה הנשמה להציק לו ולהזכיר את קיומו. לעיתים הופתע לפגוש מרכיבים יהודיים המסתתרים בתוך הגישות הרוחניות שמאחורי אומנויות המזרח, מרכיבים שהמורים עצמם לא מבינים את משמעותם. אבל בעיקר השכיל לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. "הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".

"אם מנצלים אותה לטובה ניתן לנצל את התובנות הללו במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה," הוא אומר. "יוצא לי לראות אנשים יושבים מול הגמרא אבל לא מתרכזים כראוי, לא עמלים כמו שצריך. עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק. מסתבר שהשיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".

אומנות הלחימה האמיתית

עטור בתהילה והישגים חזרו אילן תורג'מן ורעייתו לארץ ישראל. הוא הקים בית ספר לאומנויות לחימה והשתקע עם משפחתו בנווה זיו. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין חש ריקנות. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".

יום אחד סיפרה לו אשתו על שיעור תורה המתקיים בישוב סמוך. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, חבש כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. זו הייתה קפיצה למים, לא בהדרגה ולא בשלבים. קפיצה נחשונית.

עכשיו הגיע תורה של אשתו להיבהל. ללכת לשיעור תורה מפעם לפעם זה נחמד, אבל שבת וכשרות? זה כבר היה מוגזם. לא בשבילי. תורג'מן התייסר והתלבט: מצד אחד האמת קוראת לו והוא בשביל האמת מוכן לעשות הרבה מאוד, אבל מה יעלה בגורל משפחתו?  ואז הציע לו מישהו רעיון פשוט. "קח את המשפחה לסמינר של 'ערכים'. הם המומחים בתחום, הם כבר יצליחו למצוא מסילות לליבם של בני הבית המודאגים והחוששים".

הוא יצר קשר עם רכז "ערכים" בצפון הארץ, הרב יוסף זרקא, שכיוון אותו לסמינר הקרוב שנערך בטבריה. כשהגיעו למקום נחרדה אשתו. "לאן הבאת אותי?" הטיחה בו בבהלה. "מה כל הטיפוסים המזוקנים שמסתובבים כאן?"

לרגע היה נדמה שכל הבנין שעמל לבנות בהשקעה מרובה עומד לקרוס, אבל פעילי "ערכים" הערוכים בדיוק למצבים כאלה הצליחו לשכנע אותה לשבת ולהקשיב לכמה הרצאות בנושאי חינוך ילדים. ספק אם אפילו הם העלו בדעתם עד כמה הדברים יקלעו לליבה. הגב' תורג'מן התלבטה באותם הימים קשות בשאלת חינוך הילדים. הדברים שראתה בבית הספר הממלכתי גרמו לה להבין שחינוך לא מקבלים שם ותהיותיה היו מרובות. כעת התברר שיש אלטרנטיבה: תורת הנצח של עם ישראל סוללת דרך בטוחה גם בתחום הזה.  מרצי "ערכים" ישבו במשך שעות עם המשפחה. דיברו, הסבירו, ענו בסבלנות על כל שאלה. הרב תורג'מן כבר היה "משוכנע ועומד". צריך היה לשכנע גם את הגברת ששמירת מצוות איננה דבר כל כך מפחיד.

ההשקעה הוכיחה את עצמה. במוצאי שבת, ב"סימפוזיון" המפורסם המסכם את הסמינר ברור היה להם שהם עולים על דרך חדשה. כל הגביעים הנוצצים, הדיפלומות המפוארות, הכותרות בעיתונים - הכל התבטל ונמס לנוכח אור האמת.

אם חשבו בני משפחת תורג'מן שמעתה עליהם לחתור הלאה בכוחות עצמם, הרי שלמחרת ביום ראשון באה הנקישה על הדלת ולימדה ש"ערכים" ממשיכים ללוות את בוגרי הסמינר גם בשלבים הבאים. בדלת עמד  הרב זרקא שביקש לדעת אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה כדי להתרשם על מידת התאמתו לילדיהם...

תמו ימי הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. הילדים נשלחו למוסדות חינוך חרדיים והרב תורג'מן החל להשקיע את כל עתותיו כדי להדביק את הפערים שהיו לו בתחום לימוד התורה, באותה דבקות ועקשנות בו התמודד עם כל אומנות לחימה חדשה.

"הייתה לי כבר הכנה מוקדמת לכך," הוא אומר בחיוך. "בשביל להצטיין באומנות לחימה צריך מסירות נפש גדולה עד כדי שיגעון: לישון לפי מדד, הורדת משקל, משטר אימונים מפרך, טכניקות לפיתוח גמישות, אכילה בדיוק בכמות הנצרכת. הכול חייב להיות מאוד מדויק. אתה צריך להוריד את הראש בפני המאמן ולציית להוראותיו במדויק. המאמן הוא כמו "רב" - הוא זה שכבר הגיע להישג המבוקש ומורה לך את הדרך לשם. כשחזרתי ליהדות ראיתי שגם כדי להצליח בלימוד התורה הקדושה נדרשים אותם תנאים - רק שכאן הם מגויסים לתכלית האמיתית של החיים".

בישוב התקשו לעכל את המפנה שחל בתורג'מן. "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו ולשכנע אותנו בטעות שעשינו... הסכמתי אבל אמרתי להם שמן הראוי שגם לצד השני יהיה ייצוג בכינוס הזה. הזמנתי את הרב יהודה יוספי שליט"א מארגון "ערכים" שיישא דברים. אפשר כבר לדמיין את מהלך הפגישה"...

מסירות נפש - רק למטרה הנכונה

מחשבתו הראשונה של הרב תורג'מן הייתה לנטוש לחלוטין את אורח חייו הקודם, לעבור למקום ישוב חרדי וכמובן לחדול מכל עיסוקו בתחום הלחימה. "מי שיש לו מלחמתה של תורה לא זקוק למלחמות מסוגים אחרים," הוא אומר. "כל העניין הזה של פיתוח הגוף זו תרבות יוון במלואה," אומרת הגב' תורג'מן. "בכל פעם שהייתי לובש את בגדי האימונים ועולה על המזרן הייתי חש תחושת החמצה נוראה," מספר הרב תורג'מן. "נחרדתי מההבל שבו האנשים סביבי מבלים את זמנם. רציתי לנער אותם ולשאול אותם בשביל מה אתם משקיעים כוחות בעולם חולף ותלוש ולא משקיעים מאומה בנשמה?!"

חיבוטי הנפש הובילו את הרב תורג'מן לעשות שאלת רב. "רציתי לסגור את בית הספר - חד וחלק," הוא אומר. "רציתי להניח הכול מאחורי ולהשקיע את כל כוחותי בלימוד התורה. בזבזתי מספיק פרקי זמן יקרים במרדף אחר תרבות זרה בארצות רחוקות. הגיע הזמן שאעשה לביתי".

לגודל הפתעתו רבו הניאו מכוונתו זו. לא רק שהורה לו להישאר באותו ישוב, הוא גם חייב אותו להמשיך בתפעול בית הספר שלו לאומנות לחימה. "לבית הספר שלך מגיעים אנשים שאתה עבורם בן התורה היחיד שיפגשו," הסביר לו. "אסור לך לנטוש את העמדה".

זו הייתה הוראה קשה מאין כמוה, אבל חזקה עליו מצוות הרב. מאז הוא מחלק את סדר יומו בין לימוד תורה לבין ההדרכה באומנויות הלחימה. במשך שעות אחדות הוא מסיר את המגבעת הישיבתית ומתייצב לאימונים יחד עם תלמידיו. בזקנו המתבדר וציציותיו המתנופפות הוא מהווה דמות יוצאת דופן בנוף הספורטיבי בארץ אבל הדבר לא הקטין את מספר תלמידיו. אולי להפך. גם העובדה שהוא משחיל מסרים יהודיים בין אימון לאימון מתקבלת בהערכה.  "ברחבי הארץ פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. ברוך ה' הפכנו לאבן שואבת ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".

בימי החנוכה מציינים את המאבק בתרבות יוון שפיתוח הגוף היה אחד מנושאיה המרכזיים. כמי שעבר מעולם שבו פיתוח היכולת הפיזיות נחשב לשיא ההצלחה לעולם שבו שבירת מידה אחת חשובה יותר מאינספור תרגילי אקרובטיקה יש לרב תורג'מן לא מעט לומר בנושא. "באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימאלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".

"ריש לקיש היה גיבור גדול שהיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא היה מסוגל לשחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער לרגע. בכל פעם שאני מסיים עוד מסכת ועוד ספר אני מתמוגג משמחה. זה התענוג הגדול ביותר".

http://h-y1.coi.co.il/