בפסוק 'אם מזרע היהודים מרדכי', לכאורה, תיבת מזרע נראית כשפת יתר, שהיתה יכולה לומר בקוצר אמרים 'אם מהיהודים מרדכי', אלא פירש הרה"ק ה'תפארת שלמה' בדרך רמז, שבני ישראל דומים לזרעים בשדה, ואף כאשר הם נרקבים וכלים כזרע הזה אינם מתייאשים לעולם,  ואדרבה, ריקבון ושפלות זו גורמים להם לצמוח ולגדול כאילנות הללו שתחילת בריאתם מדבר שזרעו כלה. וזהו מחיית עמלק להתחזק מהמצב השפל ביותר

דיבור עם הקב"ה - פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד. בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" - אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזיי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יהיה מהנדס וזה יהיה עורך דין, אבל אז "את ובית אביך תאבדו" - התורה, שהיא מ א' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

הטעם שנקראת שבת זו 'שבת זכור', אומרים בדרך צחות,  על פי מאמרם ‚ שמשה רבנו ע"ה נולד בז' אדר, נמצא שבשבת זו - שאחר ז' אדר הייתה שמחת ה 'שלום זכר' שלו, כמנהג ישראל לעשות 'שלום זכר' בליל שב"ק הסמוך ללידת הבן, על כן נקרא שמה 'שבת זכור'

חמשה דברים קיבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם ביום הפורים, קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ונהגו עוד להתחפש ולשנות את המלבושים. ודרשו לרמז את כולם באותיות 'מגילה' הראשון כפשוטו, דהיינו קריאת המגילה, כמו כן אפשר לקרות אותיות אלו בצירוף של 'לגימה' דהיינו שתיית היין בשמחה, משלוח מנות נרמז בצירוף 'גמילה' מלשון גמילת חסד איש לרעהו, בסדר אותיות של 'מילגה' נרמזת מצות מתנות לאביונים, ו 'גלימה' רומזת על שינוי המלבושים.

החמור שתבע (דברים טובים - משפטים)

במשך שנים ארוכות שימש חואן דיאז כשופט המקומי ונציגו של המושל בעיירה הקטנה בצפון מקסיקו. תושבי העיירה היו איכרים נבערים מדעת שעיבדו את שדות התירס שלהם והתפרנסו בקושי. את יומם המפרך היו האיכרים מסיימים במסבאה המקומית בשתיית טקילה עד אבדן חושים - דבר שגרם לקטטות רבות. תפקידו של חואן היה להשליט סדר ולהכריע בסכסוכים בין התושבים. הוא היה מחליט בדרך כלל על פי הצד ששילם לו שוחד גבוה יותר, ובזכות זה הוא בנה לעצמו בית גדול במרכז הכפר, ליד השוק המקומי.

בכיכר השוק היה מוצב 'פעמון הצדק' שהיה עשוי נחושת.  כאשר התפתחה קטטה היו שוטרי הכפר מביאים את המתקוטטים אל הכיכר, ומצלצלים בפעמון. חואן היה יוצא מביתו, שומע את הצדדים, ופוסק מי צודק ומי אשם. ברבות השנים נפל הענבל שהיה תלוי בתוך הפעמון. פעמון חדש עלה כסף רב, והקופה הציבורית הייתה ריקה מכיוון שכל כספי הקנסות הלכו ישר לכיסיו העמוקים של חואן. חואן ניסה לתקן את הפעמון, ובסופו של דבר הצליח לקשור את הענבל בחוטי קש ארוכים ולהחזירו לפעולה . יום אחד שוטט בכפר חמורו הזקן של מאוריציו הנפח. החמור הרעב הבחין בחוטי הקש המבצבצים מעל פעמון הנחושת.  הוא החל ללעוס את הקש כדי להשביע את רעבונו, ועד מהרה נפל הענבל ארצה והתנפץ לרסיסים.  חואן מיהר החוצה למשמע הרעש, והבין מיד שסוף סוף נמצא הקורבן שישלם מכיסו את הפעמון החדש. הוא שאל את העוברים והשבים של מי החמור והללו השיבו לו כי זה החמור הזקן שהיה שייך בעבר למאוריציו הנפח, עד שהוא שילח אותו לחופשי. ' לך אל מאוריציו ומסור לו שהחמור שלו תובע אותו למשפט', הורה חואן לאחד הנערים. הנער יצא בריצה לכיוון הנפחייה,  ובינתיים השמועה על חמור התובע למשפט את בעליו התפשטה בכפר, ורבים החלו להתאסף בשוק כדי לחזות באירוע הנדיר.  כשהגיע הנפח לכיכר השוק, כבר חיכה לו חואן כולו אומר חשיבות עצמית. 'האם החמור הזה שלך?' שאל חואן. ' אכן הוא היה שלי בעבר', אמר הנפח, 'אך הוא כבר אינו יכול לעבוד, ולכן שחררתי אותו '. 'אם כן דע לך שהחמור תובע אותך לדין בעוון הזנחה וכפיות טובה - ומכיוון שהוא אינו יכול לדבר, אני אייצג אותו.

החמור שירת אותך בנאמנות שנים רבות ואתה הפקרת אותו לעת זקנתו. מכיוון שכך החמור נאלץ לאכול את חוטי הקש שהחזיקו את הפעמון והוא נשבר. החמור חייב לשלם את הנזק שהוא גרם, אך מכיוון שאין לו כסף, הוא תובע אותך לדין ודורש שאתה תשלם את הכסף מכיסך'. האיכרים מסביב הנהנו בשביעות רצון למשמע פסק הדין, ומאוריציו הבין שהוא נפל קורבן לתאוות הבצע של השופט שביקש לפרוק מעליו את הוצאות קניית הפעמון החדש. 'אמור לחמור שאני מוכן לשלם לו את הסכום,' אמר מאוריציו לחואן, 'אך זאת בתנאי שהוא לא יהיה שייך לי יותר, ולא יבוא אלי בטענות.' חואן שהכסף סנוור את עיניו הודיע לכולם מיד שהחמור שהוא מייצג מסכים לתנאי הזה. הקהל התפזר, והחמור נשאר בכיכר השוק.

לעת ערב חזר החמור לאורווה של הנפח, כפי שהיה רגיל במשך שנים. לזה בדיוק מאוריציו חיכה. הוא העמיס על גבו של החמור חבילה קטנה ועטופה היטב ובתוכה מאה מטבעות. לאחר מכן יצא עם החמור לכיוון ביתו של חואן והמתין לשעת הכושר. לאחר זמן מה יצא השופט המקומי עם משפחתו לנסיעה. מאוריציו הכניס את החמור לחצרו של השופט והסתלק מהמקום. החמור שנותר לבד בגינה המפוארת, לא בזבז זמן. הוא החל לאכול וללעוס מכל הבא ליד: את עצי הנוי המקושטים ואת העציצים הנאים, הוא לעס אפילו את כסאות הקש ושבר את חלון המרפסת. כאשר חואן השופט חזר לביתו לאחר כמה שעות חשכו עיניו למראה החורבן שגרם החמור. הוא זימן במהירות את הנפח לביתו. ' תראה מה החמור שלך גרם!' צרח חואן אל הנפח. 'אינני יודע', היתמם מאוריציו, 'אני שילמתי לחמור את מה שהייתי חייב לו, וכנראה הוא פנה לביתך כדי להעביר לך את הכסף. מעבר לכך איני יודע כלום, כי החמור, כידוע, אינו שייך לי'. לחואן לא נותר אלא לחרוק שיניים בזעם על התרגיל שהנפח עשה לו.

בפרשת משפטים, מלמדת אותנו התורה לנהוג ביושר ובלי משוא פנים, ומצווה את השופט 'לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד'. על הדיין להיות נקי ובלתי משוחד מנגיעות אישיות, ורק הצדק והיושר צריכים להיות נר לרגליו. אנחנו איננו שופטים בבית משפט, אבל כל אחד מאיתנו הוא שופט קטן. לא פעם אנו צריכים לשפוט את הזולת, ולהחליט אם הוא צודק או טועה בדבר מה. התורה מלמדת אותנו להיות אובייקטיביים ולא למהר לדון את השני לכף חובה. חז'ל אומרים לנו כי מי שדן את חברו לכף זכות, זוכה שגם בשמים דנים אותו לכף זכות, ומעניקים לו שפע של ברכה והצלחה.

http://h-y1.coi.co.il/