אף פעם אל תתווכח עם שוטה - הוא רק יגרור אותך לרמה שלו.

בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)

הרה"ק מסאטמער זי"ע היה אומר דבמשנה כתוב 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' ולא כתיב הפוך 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', כשאתה עובד גם תלמד הוי אומר שכל הזמן תהיה עסוק בתלמוד תורה, כמו שפעם היה וויכוח בין תלמידי גאון אחד אם ללכת לחתונה או שזה ביטול תורה, ענה הגאון מי אומר שצריכים ללכת לחתונה עם הראש, אנחנו יודעים שהולכים עם הרגליים והראש נשאר בתורה.  וזהו 'ולחשוב מחשבות' שהמחשבה צריכה להיות תמיד במחשבה נכונה גם בעת עיסוקינו בענייני העולם הזה.

״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב,א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים - ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן)

''לא יחרץ כלב'' (לוי שייקביץ)

בווילנה ידעו הכול כי בשעות הלילה אין להתקרב לאחוזה הגדולה, השוכנת בפרוור יוקרתי. זה היה מתחם רחב ידיים, מגודר ומוגן היטב. בתוכו היה מעין יער קטן, שהקיף חווילה ענקית, מפוארת ומרובת קומות.הטירה הזו הייתה בבעלות יהודית. בני משפחה עשירה התגוררו בה, וכשנישאו ילדיהם - השתכנו בה גם משפחותיהם.

מהמקום הזה ניהלו את עסקיהם המסועפים ברחבי המדינה ואף מחוצה לה. הם נשאו ונתנו באמונה וביושר, שכן יראת השמים שלהם נודעה כקודמת לחכמתם. תושבי העיר החילו עליהם את המאמר 'תורה וגדולה בשולחן אחד', שכן העניקו מממונם לצדקה ביד רחבה. הם תמכו בלומדי תורה ובמפעלי עזרה, ושמם נישא בהערצה בפי כול. ביתם היה פתוח לאורחים ולנזקקים, והללו התקבלו בכבוד וקיבלו את כל משאלותיהם. אולם כל זה נעשה בשעות היום בלבד. עם רדת החשֵכה הוגפו שערי המתחם, ואיש לא הורשה להיכנס פנימה. הסיבה הייתה ביטחונית. רכוש רב היה שמור במרתפי הטירה, כסף מזומן וחפצים בעלי ערך. אלו היו מושא לחמדתם של גנבי האזור. עושרה של המשפחה היהודית הצית את דמיונם של רבים, והללו היו עלולים לנסות לפרוץ אל תוך המתחם.כדי להתגונן מפני הגנבים הסתייעו בני המשפחה בכלבי שמירה אימתניים, ששימשו מגיני האחוזה בשעות הלילה. הכלבים היו קשורים בשעות היום, אך בלילה שוחררו ושוטטו בחצר הגדולה. אם אדם זר היה מנסה להיכנס פנימה, רע ומר היה גורלו. הכלבים היו פותחים בנביחות רמות גם אם אדם זר היה מהין להתקרב לחומת האחוזה, ואלה היו מקיצות את בני הבית והשומרים משנתם.אך היו מקרים שפושעים ניסו להרעיל כלבי שמירה. הם היו משליכים לעברם נתחי בשר מורעלים. הכלבים היו מתפתים, עטים על הבשר ומתים. כך יכלו הגנבים לחמוק פנימה ולבצע את זממם.

בני המשפחה היו מודעים לחשש הזה, ולכן נהגו להחזיק בחדרי השינה כלי נשק, לכל צרה שלא תבוא. כך התנהלו חייהם במרוצת השנים.

לילה אחד, בשעת חצות, כאשר עלטה שררה באחוזה ובני הבית נמו את שנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. בני המשפחה התעוררו בבהלה. מעולם לא נשמעו דפיקות בדלת בשעה מאוחרת כל־כך. האם אדם זר הצליח לחמוק מן הכלבים? ואם אכן אלה גנבים, מה פשר הדפיקות המנומסות בדלת? הגברים נטלו את כלי הנשק וחשו אל הדלת. "מי שם?", קראו."אלעזר־משה הורביץ", נשמע קול מּוכר. פניהם של בני המשפחה חוורו. הם הביטו זה בזה בתדהמה. האין זה חלום? האּומנם בפתח ביתם רבם האהוב, אב־בית־הדין? שמו של הגאון, מחבר ספר השאלות ותשובות 'אהל משה', נישא בהערצה בפי כול. הוא היה אהוב על כל בני הקהילה.אך כיצד הצליח להיכנס אל תוך האחוזה בלי שהכלבים השמיעו ולו נביחה אחת, תמהו בני הבית. נראה היה שהתמיהה הזו הציקה להם עוד יותר מהשאלה מה מביא את הגאון באישון לילה לבקר ביקור פתע בביתם.

בידיים רועדות שמטו את כלי הנשק ומיהרו להסיר את הבריח הכבד ולפתוח את הדלת לרווחה. כשנראתה דמותו של הגאון בפתח, נפערו עיניהם בתדהמה. מאחוריו עמדה להקת הכלבים כמשמר כבוד. כעת הבינו שנס פלאי סייע לגאון להינצל מכלבי הטרף."אני מבקש את סליחתכם על שהפתעתי אתכם בשעה מאוחרת כל־כך", חייך הגאון אל בני הבית, ואלה מיהרו להכניסו פנימה ולהציע לו משקה חם.

"מה מביא את כבודו אלינו?", שאלו. "ההכרח לא יגונה", השיב הגאון. "במשך כל היום עסקתי במצוות פדיון שבויים. אני זקוק לסכום כסף גדול, כדי לשלם את דמי הכופר שיאפשרו לשחרר יהודי מכלאו. התרוצצתי וקיבצתי ככל שידי משגת, אך עד עתה לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש. לכן נאלצתי לבוא אליכם, כדי לשתף אתכם במצווה החשובה, ולהביא את פדיון השבויים לידי גמר טוב עד אור הבוקר".

בני המשפחה העניקו לגאון בשמחה את יתרת הסכום ואף הוסיפו על הדרוש. הגאון הודה להם במילים נרגשות. הוא קם ויצא מן הבית, ובני המשפחה המשתאים ליוו אותו.כאשר יצא הגאון ממפתן הדלת, קמו כל הכלבים שרבצו על מדרגות הבית בדומייה, והחלו לפסוע במתינות אחרי הגאון העושה את דרכו לעבר השער, כמו מלווים אותו בשובו ממצוות פדיון שבויים.

הגאון עצמו - הוא לא שם לב כלל לשיירת הכלבים בבואו ובלכתו, ולא הבחין בהם. אולם בני המשפחה לא הצליחו במשך זמן רב לכבוש את התפעלותם מהפלא שראו במו־עיניהם. הם סיפרו על כך לתושבי העיר, וכך נפוץ הסיפור על דבר קדושתו של רבם, והכול שחו בנפלאות התורה המשעבדת את העולם ובריותיו ללומדיה

http://h-y1.coi.co.il/