''אדם כי יהיה בעור בשרו" (יג, ב( פתחה התורה את פרשת הנגעים ב"אדם" - לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם, ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת.
בברית מילה, בסיום ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולהחכימו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן .ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים. כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל. )הרב יהושע לייב דיסקין(
בברכות ברית המילה אומרים: "זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ברכה זו מכוונת לאבי הבן יותר מאשר לרך הנימול. יש אבות שמחויבותם לזהותם היהודית באה לביטוי רק בקיום ברית המילה לילדיהם. על כן, מברכים את האב ואומרים לו: אם מבקש אתה ש"זה הקטן" יהיה יהודי גם כאשר "גדול יהיה", עליך לקבל על עצמך ש"כשם שנכנס לברית" - כמו שדאגת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו; "כן ייכנס לתורה" - כך עליך להכניסו לתוך מסגרת של חינוך יהודי; "לחופה" - לדאוג שיתחתן עם בת ישראל כשרה; "ולמעשים טובים" - ולקשור אותו עם מעשי צדקה וחסד של העם היהודי.
בימיו של ה"שפת אמת" פרצה פעם שרפה בבית מדרשו, וכלתה כמעט את כל הבניין. בקשו החסידים להקים את בית המדרש מחדש, אולם השלטונות מיאנו לאשר את בנייתו, בטענה שבעיירה יש בית כנסת אחר ואין צרך בשנים. ניסו השתדלנים להשפיע על השלטונות לאשר את הבניה, אולם ללא הועיל, וגם השלמונים לא סייעו בנדון. יצא אחד החסידים הנמרצים אל עיר הבירה פטרבורג, ושם הפעיל מאמצים מרובים ושתדלנות גדולה, עד שלבסוף עלה בידו לקבל את הרישיון המיוחל. כשנודעה הבשורה הטובה, החל מסע לגיוס משאבים לבניית הבניין, ולאחר עמל ויגיעה רבה הוקם בית המדרש ברב פאר והדר, בבניין גדול ויפה יותר מהקודם. בסיום הבניה, בקש ה"שפת אמת" מחתנו רבי חנוך צבי הכהן לוין מבנדין, לתלות מודעה על כותל בית המדרש כי המקום נועד לתורה ולתפלה בלבד. למעשה, הוסיף הרב מבנדין וכתב לתורה, לתפלה ולחסידות, אך כשראה הרבי את המודעה צווה למחוק את התוספת ואמר: "אם ייכתב כאן בנסח זה שהמקום נועד גם לחסידות, ויתכן ויהיו אנשים שישוחחו בבית המדרש באמתלה שהם משוחחים 'בענייני חסידות', מפני שכך דרכו של היצר הרע שהוא מפתה את האדם בדבורים בטלים בבית הכנסת, או בדבורים של לשון הרע ורכילות, בטענת שווא שיש בזה משום מצווה וחסידות". (שערי הלשון(
הנה בביקור חולים יש להכיר בין אוהב לשונא. האוהב כששואלים אותו על מצב החולה, מחליט כיון שהמצב עומד בעינו ולא הורע, סימן שהוטב לו. והשונא קובע להיפך: מכיוון שלא הוטב, הרי ממילא הורע לו. שניהם אינם משקרים ואף אינם מגזימים, אלא שכל אחד רואה מהרהורי לבו. והכהן איש החסד מחליט: כיון שלא פשה הנגע על כן "וטיהרו הכהן". )עיטורי תורה(
התורה היא רפואה "לכל נגע הצרעת" - לכל המחלות ולכל המחושים, כדברי חז"ל (עירובין נד) "חש בראשו יעסוק בתורה, חש בגרונו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה". )דגל מחנה אפרים(
''ונתתי נגע צרעת" (יד, לד ( וברש"י: 'בשורה היא להם, למען ימצאו מטמוניות של זהב בקירות בתיהם '. ולכאורה, שואל הגר"ש קלוגר, אם כך הוא הדבר, למה אמרו חז"ל שנגעי הבתים הם עונש? ותירץ, שהעונש הוא שמשיגים את העושר דרך נגעים, ולא בדרך של כבוד. )הגר"ש קלוגר(
יהודי הגיע להזמין רב גדול להיות סנדק בברית המילה של בנו. היות והמזמין היה בעל עבירה גדול, סרב הרב להיענות להזמנה''. כבוד הרב, זו מצוה!, איך כבודו מסרב?" ענה הרב: נו, אז תהיה לי מצווה אחת פחות... התעקש המזמין: " אבל אם הזמנתי והרב לא בא, זו כבר עבירה!" . ענה הרב: "תראה איזה צר עין אתה!. לך יש כל כך הרבה עבירות .ואילו עלי אתה כל כך מקפיד שלא תהיה לי עבירה אחת"...
"לא קם ולא זע) והגדת("
''כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות ]בשמים[ או מופת ]בארץ[ ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג, ב-ד(. אפילו יעמיד חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ידעו שאין זה אלא נסיון (ספרי, ראה לב. סנהדרין צ ע"א (. ותמה הסבא מקלם זצ"ל: הן סברא היא, קרא למה לי! הכי תעלה על דעתך לעבוד חלילה עבודה זרה, ואפילו יעמיד חמה ברקיע! אלא מאי, לא זה הניסיון. ודאי שלא יעבדו עבודה זרה. הניסיון הוא "לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם, בכל לבבכם": אם הלב לא יזוע, לא ינוד ברפרוף כל שהוא! כי האוהב, לא יטה כלל אוזן לדבה על אהובו. לא יתעורר בלבו צל של ספק. אם אך יעלה חשש שמא ואולי יש כאן ממש, כבר אין זו אהבה בכל לב ובכל נפש! כמה נפלא: התורה תובעת מכל אדם להיות נובהרדוקער!
בסערת המהפכה הבולשביקית, העביר הסבא מנובהרדוק את ישיבתו לעיר הומיל. בעיר נטשה מלחמת כנופיות בין הצבא הלבן לצבא האדום, ושניהם טבחו ביהודים בלא רחם. במוצאי שבת קודש ישב הסבא וכוס ההבדלה בידו , מלאה על גדותיה, והפורעים פרצו לחצר הישיבה תוך קריאות רמות ומטר יריות. והסבא המשיך בהבדלה בנעימה, כדרכו, וטיפה לא נשפכה מהגביע המלא שבידו! כך חינך גם את ישיבתו. לכל חודש קבע תרגול בשטח אחר: בחודש חשוון, בו הגיעו תלמידים חדשים, שמו דגש על מדת ההטבה וטובת העין, וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. בכסלו, בו קוראים בתורה על מאשי האבות, שאיפה לגדלות, "אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" (תנא דבי אליהו רבה, כה). בטבת ושבט עסקו בחישול מדת הבטחון, ובאדר השרישו את מדת האמיצות. מענייני דיומא: "ולא קם ולא זע"! למגר את הפחד והמורא, לקנות אומץ לב מבלי חת, לא להירתע מפני כל! תרגילים אלו חשלונו לקראת ההתמודדות שצפתה לנו בעתיד, במוראות מלחמת העולם. רבים כל כך נשברו, ובני ישיבת נובהרדוק עמדו כצור חלמיש! כל בן ישיבה בנובהרדוק חפש לעצמו תרגילים מעשיים באמיצות. היו שהלכו לאספות של הקומניסטים הכופרים, ועלו לבימה לשאת דברים נלהבים בגנות רעיון התעתועים ולקרא לדבוק בדת האמת. איזו סערה חוללו! היו שעמדו בשוק ועוררו את התגרנים היהודים לבל יבלו ימיהם בהבל, שיחוסו על חייהם ויקבעו עתים לתורה. אם יהיו להם שומעים, מה טוב. ואם לעגו להם טוב לא פחות, התחשלו באמיצות!
חשבתי לעצמי, איזה דבר אמיצות אעשה? ועלה בי רעיון נועז, שמעביר צמרמורת: כולם יודעים שלא הולכים בלילה לבית הקברות. הלילה הוא זמן שליטת המזיקין, ואמרו בגמרא שהדורש אל המתים לן בבית הקברות כדי שתדבק בו רוח טומאה (סנהדרין סה ע"ב), ואיזהו שוטה זה הלן בבית הקברות )חגיגה ג ע"ב( - והכל ידעו, שבלילה באים הנפטרים, רוחות המתים, לטבול במקווה הטהרה בו מטבילים את המתים בחדר הטהרה. פחד נורא לטבול שם, וסכנה עצומה. כי הנפטרים עלולים להזיק למי שבא בתחומם ומפריע לטבילתם. ישמרנו ה' מכל צרה! החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, איזה פחד, ולהיכנס לחדר הטהרה האפל, שורץ הרוחות, ולטבול במקווה של המתים! איזו אמיצות ! "לא קם ולא זע" במיטבו, אומץ מוחלט! הלכתי. בית הקברות היה מחוץ לעיר. שררה עלטה, רק המצבות הלבנות בהקו, כעדים דוממים לאמיצותי. נכנסתי בפתח האפל של חדר הטהרה, וגיששתי דרכי. החושך היה מוחלט. לבי הלם כקורנס. כבר לא ידעתי האם הולך אני לעשות מעשה אומץ או טיפשות, להתגרות בנפטרים. נדמה היה לי שאני שומע את המים רוגשים. הרוחות טובלות. אבל אם אומץ, אז עד הסוף. פשטתי בגדי במהירות, גיששתי דרכי אל המים, ואכן רגשו. טבלתי רגלי, היו קרים כקרח. החלטתי: אטבול אחת, ואנוס. ירדתי, ולפתע דרכתי על גולגולת! היא צפה מולי על פני המים, חיוורת כמת, גם בחשכה ראו. לבי נתר, אפילו לצרוח לא אצרתי כוח, גרוני נשנק באימה. קפצתי אחור, התלבשתי בחפזה ונמלטתי מהמקום. ידעתי שהייתה זו שטות. לא מתגרים בנשמות הנפטרים. מזלי, שלא הזיקני. רצתי כל עוד רוחי בי, וחזרתי לעיירה. החלטתי שלא אספר על כך לאדם. ידעתי שהשומעים יתפלגו לשנים: חלק יאמר שהייתה זו שטות מלכתחילה , ואסור היה להסתכן. והחלק השני יביע ביקורת, איפה האמיצות. אם כבר, מדוע נמלטתי. מדוע לא טבלתי. אבל אני ידעתי שהייתה גם הייתה אמיצות. והבריחה, חובת השעה. נראה אותם מה היו עושים במקומי, אם היו פוגשים ברוח העולה מתוך המים ! להירדם כבר לא יכולתי. להתרכז בלמוד, גם לא. בקושי, בתפילה. הלכנו לחדר האוכל, ושמתי לב שחברי חיוור ונרעש. שאלתי: "מה קרה, אתה נראה רע!" אמר לי: "אינך רואה כיצד אתה נראה! אבל אספר לך מה קרה - אנחנו בחודש האמיצות. חשבתי, מה אעשה, במה אתחשל. ועלה בלבי רעיון. כעת אני יודע שהייתה זו שטות - החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, ולטבול במקווה שבחדר הטהרה. מספרים שרוחות הנפטרים מתגלות שם וטובלות, פחד פחדים, אין מקום מתאים יותר להפגין בו אמיצות. הלכתי, נכנסתי, פשטתי בגדי וטבלתי. המים היו כקרח. ולפתע, עודני מתחת למים, לא תאמין, אני חש רגל על ראשי! עליתי באחת - ונפטר מגיח מולי! אין לך מושג מה ההרגשה" - אין לי מושג?! דווקא יש לי, ועוד איך!... וייסרתי את עצמי, הוכחתי את עצמי: איי, איי, איזה בעל גאווה אתה, בוש והכלם! מדוע היית בטוח שבמוחך לבדו צץ הרעיון, שאתה לבדך מסוגל להגותו. מדוע לא הבאת בחשבון שעוד מישהו חשב כמוך, ועשה כמוך. מדוע חשבת שאתה ואין בלתך! היה זה שיעור שלא ישכח. אם לא של אמיצות, הרי של ענוה!
אבל השיעור האמיתי באמיצות, נמסר לנו ממש בפתח הניסיונות הקשים שצפו לנו במראות מלחמת העולם השנייה. הישיבה בביאליסטוק היתה ממוקמת בסמוך לתחנת הרכב. בראש השנה הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק. תחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה . הצופרים יללו, ועל פי ההוראות השתטחנו כולנו מתחת לספסלים, כאילו היה בכך כדי לגונן. היה זה בחזרת התפילה, במוסף של ראש השנה. המשגיח עבר לפני התיבה ושרר את "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל". ואני זוכר, כאילו היה זה היום: הצופרים מיללים, ההפצצות מרעידות את הקירות והשמשות, ואנחנו שרועים מתחת לספסלים, והמשגיח משורר בנעימה, ברגש ובתחנה, ואף רעד קל לא מרטיט את קולו! ממש: "לא קם, ולא זע" ! לא התפעל, כמלא נימה! איזה חיזוק זה נתן לנו לקראת הנסיונות שהתרגשו עלינו במלחמה!
לא תאונה אליך רעה... (קנין תורה, תולדות אהרן, פרשת פנחס)
הלמות הפטישים המכים בברזלים מילאה את חלל בית המלאכה הגדול בחיפה בה טרחו מאות פועלים סביב רצועות מתכת כבדות שהתקינו מהם פסי מסילת הברזל (באהן). הפועלים היו כולם ערבים, וכמוהם מנהלי בתי המלאכה של מסילות הברזל בחיפה שהיו שייכים אל השלטון האנגלי ששלט בארץ ישראל.
בתוך אותם מאות פועלים נכריים היה גם פועל יהודי אחד ויחיד! ר' אברהם חיים שפילברג, יהודי ירא שמים היה, שמתוקף נסיבות החיים התגורר בעיר חיפה. אחד היהודים החרדים היחידים בחיפה באותן שנים. והוא מצא את עצמו מש??לב בהצלחה בבתי המלאכה של מסילת הברזל כאחד הפועלים המצטיינים. כי מומחיותו כנפח הייתה מפורסמת ללא עוררין.
כיון שהיה יהודי ירא-שמים, לא הופיע ר' אברהם חיים לעבודה ביום השבת, ששת ימים עבד, וביום השביעי שבת וינפש. מי שסייע לו בשביתת השבת שלו היו הפועלים הישמעאלים אשר קיבלו על עצמם להשלים את חלקו שהחסיר מדי שבת, תמורת אי אלו טובות הנאה שר' אברהם חיים העניק להם מכישרונותיו הברוכים.
כמה שנים התנהל ההסדר שבין ר' אברהם חיים שפילברג לבין עמיתיו הפועלים לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים. גם יחסי הידידות בין ר' אברהם חיים לבין כל הפועלים נשמרו להפליא.
משנת תרצ"ו ואילך התחילו הציונים להתגרות בעם הערבי בארץ ישראל ונתיסדו אז כמה קבוצות הידועות לשמצה שהיו תוקפים ערבים מפעם לפעם. העם הערבי לא שקט על שמריו ומדי פעם היו תוקפים בנקמה אפילו ליהודים חרדים שנפלו קרבן לשיניהם עבור מעשי ותעלולי הקבוצות. למרבה צערו של ר' אברהם חיים שפילברג העובד היהודי היחיד בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, גם מצב רוחם של חבריו הערבים הושפע לגמרי מן המצב העכור. ואם עד לאחרונה היו מקבלים את פניו מדי בוקר בחיוך רחב הנה מאז החלו החדשות לזרום לאוזני חבריו - פתאום הפך ר' אברהם חיים להיות נרדף מהפועלים הערבים כל אימת ששמעו על איזה התגרות שביצעו הקבוצות, גילה לחרדתו שקשרי הידידות שלו עם הפועלים הערביים יורד מטה מטה.
עד לאותו בוקר, לאחר פעולה התגרות קשה שהכו הקבוצות הסוררים לערבים מכה קשה הגיע ר' אברהם חיים לעבודה ומצא את סדנתו הפוכה, כלי העבודה שלו מנופצים ובגדי עבודתו קרועים לגזרים, זה היה לו רמז ברור לבאות, רמז לא דק במיוחד. ליבו דפק בפחד כל אותו יום. הוא התיירא להרים את הראש, ולהסתכל לעיני עמיתיו. יודע היה שצלולה הייתה החבית ונעכרה ללא תקנה. אחרי שבועיים התדרדר המצב עוד יותר, באחד הלילות הרגו הציונים כמה ערבים מאנשי השייך, אשר עורר אז כעס קשה על קבוצות הציונים.
ר' אברהם חיים לא ידע מחדשות האלו, אבל הוא למד זאת על עצמו ובשרו בדרך קשה מאד. עם הגיעו לבית המלאכה בבוקר המחרת, ראה כי עיניהם של חבריו לשעבר יורקות אליו שנאה נוראה. ליבו שוב צנח בקרבו מפחד הבאות. והנה התקרב אליו פועל גבוה ורחב ותקע ראשו קרוב לעיניו, כמו שמכריחו להביט בו. "אתה חושב שאנחנו נשתוק לך? עוד נשחט אותך".
הוא היה הראשון. אחריו הגיעו עשרות פועלים, מהם כמה שעד לפני זמן קצר בטח בידידותם ללא חשש, איש איש בתורו הבטיח לו שעוד מעט ויבוא סופו ח"ו.
נסער ונרגש שתק ר' אברהם ולא ענה לחורפיו דבר. מעומק ליבו התפלל להשי"ת שלא ישלטו בו ידי זדים וקיווה שתפילתו תתקבל במרומים והאיומים שאיימו לא יהיו רק איומי סרק. לפנות ערב, כשהסתלקו רוב הפועלים, חיכה למנהל העבודה במפעל, ושטח לפניו את כאבו: "מה הם רוצים ממני? וכי עשיתי להם משהו? מדוע אנחנו צריכים להיות מושפעים ממה שקורה בחוץ?" ועוד טענות ומענות. מנהל העבודה היה ידיד עם ר' אברהם חיים משכבר הימים. לא אחת נעזר בכישרונותיו הרחבים, לא לחינם בחר עתה, בעת מצוקתו לשפוך לפניו את לבו, בטוח היה כי ידידו יטה אוזן למצוקתו וישפיע על חבריו להפסיק למרר את חייו.למגינת ליבו, פרץ מנהל העבודה בצחוק רם לשמע סיפורו של ר' אברהם חיים, ופטר אותו ברשעות, "מה אתה מתלונן על דברי שטות כאלו?" באותו רגע גמלה בו ההכרה כי 'אין עם מי לדבר'. אך להמשיך לעבוד כשהוא מוקף ים של שנאה, אינו יכול. הוא החליט ליטול חופש מהעבודה ולהמתין עד יעבור זעם.
למחרת פנה אל 'הקפטן', מנהל העבודה הראשי של בתי המלאכה. שהיה נכרי אנגלי מנומס, הוא שמע אותו באהדה ואחר כן יעץ לו לפנות אל הרופא ולהוציא ממנו אישור מחלה לתקופה בלתי מוגבלת, עד שישקע הגל העכור.אבל ר' אברהם חיים טען כי שום רופא לא יצייד אותו באישור שכזה, אלא רק באישור זמני ליום יומיים."גם זה טוב" אמר מנהל העבודה, "בכל פעם שאתה רואה שחבריך כועסים, תברח הביתה, אני אעלים עין מחיסוריך וארשום בתיקך שנעדרת מפאת מחלה. לא ייגרע ממשכורתך מאומה". כך עשה. אולם גם בימים הספורים בהם כן בא לעבודה טעם את מר המוות. ברי היה לו כי פגיעה בגופו היא רק שאלה של זמן, לא ירחק היום והפועלים יבצעו את זממם, חלילה.
* * *
כשראה שכך אי אפשר להמשיך, עלה ר' אברהם חיים לירושלים התייצב לפני אחד מחכמי העיר ותינה לפניו את צערו. החכם ההוא ענה לו: "אם כך, עליך לנקוט במעשי אבותיך הקדושים, אברהם יצחק ויעקב"."דהיינו?" שאל בפליאה וחרדה."לברוח" הטעים החכם, "לברוח ממקום הסכנה. אסור לך להסתכן, פיקוח נפש דוחה את התורה כולה, וגם אם תפסיד בכך את הפרנסה!
יצא ר' אברהם חיים מחדרו של החכם ופרץ בבכי מר בכאב מעומק ליבו על זה שיצטרך להפסיד פרנסתו בשביל זה. אותה שעה עברה שם הרבנית אשת החכם ההוא, וכאשר ראתה אותו עומד ומתייפח נכמרו רחמיה ושאלה אותו לפשר בכיו. והוא סיפר לה בקצרה מה קרה, והיא יעצה אותו בפשטות לפנות אל ה"זוועהילר צדיק" המתגורר לא רחוק מכאן ולנסות אצלו.
הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע מפורסם היה לארץ ולדרים עליה כקדוש עליון, צדיק יסוד עולם, שהנהגותיו פשוטות, ביתו דל ואביון, אבל ראשו מגיע השמימה. ר' אברהם חיים לא איחר לעשות כדבריה של הרבנית, ומיד הלך אל ביתו של הרבי מזוועהיל. כשבא לביתו פגש שם את הרבנית, ולשאלתו ענתה לו כי הרבי שוהה עתה - כמו בכל יום לעיתותי ערב - בכותל המערבי, שם הוא מתפלל מנחה וערבית.
בצעדים זריזים יצא לדרך. הגיע במהירות לשער שכם, חצה את השוק הערבי והנה הוא נמצא ברחבת הכותל המערבי הקטנה והצרה. מחפש הוא את הרבי הקדוש, שואל כמה מתפללים ואינו מוצא את שבקשה נפשו. חזר לעקבותיו לשכונת "בית ישראל', הלך לביתו של הרבי, הקיש בדלת וסיפר לרבנית כי הרבי אינו נמצא בכותל המערבי."מימי לא הוצאתי דבר שקר מפי" אמרה בפשטות, "אם אמרתי שהוא בכותל המערבי, הוא שם!"...חזר איפוא את כל הדרך כלעומת שבא, אך הפעם נעשו העניינים יותר קשים.
לאחר שעבר דרך שער שכם, בעוברו ברחובות השוק מצא עצמו כמו בחיפה, יהודי בודד בלב המון ערבי. הוא עבר ליד קבוצת צעירים כאשר שמע אותם מדברים אודותיו בינם לבין עצמם בערבית (אותה הבין היטב), לחרדתו הרבה שמע אחד מהם מציע לחבריו "בואו נחסל את היהודי"... ליבו האיץ פעימותיו. אם ירצו לחסלו, יוכלו לעשות זאת ללא קושי. והחל רץ במהירות מטורפת. שפתיו הלבינו וראשו עליו סחרחר. לרווחתו שמע האיך ערבי מבוגר נענה להם ואומר "עזבו אותו, אתם לא רואים שהוא רץ כמו משוגע?". בסייעתא דשמיא נתקבלו דבריו של הערבי על דעת חבריו והאיום סר ממנו.
כשהגיע בפעם השנייה אל הכותל המערבי גילה את הרבי מתרפק על שכינתא קדישתא וראשו בין האבנים.המתין בסבלנות עד שכילה הרבי את תפילתו ומיד סיפר לו את שהתרחש. והרבי, אינו מפנה אליו את ראשו. כמו שאינו שומע אותו כלל. אלא עומד ופניו נוכח האבנים ושפתותיו מרחשות. "אולי לא שמע אותי?" הרהר במבוכה ושטח את מצוקתו מחדש. אך גם בפעם השנית, לא הראה עדיין הרבי אות אם שמע אותו אם לאו. ראשו לא נע כלפיו אפילו לניד קל. הוא סיים את תפילתו ופנה לשוב לביתו, ור' אברהם חיים פוסע לצידו כל הדרך ואינו מתעייף, חוזר ומספר בשלישית, וברביעית... אבל הרבי כאילו אינו שת ליבו כלפיו. מתעלם ממנו לחלוטין. הרבי מגיע לביתו הדל בשכונת "בית ישראל', מתיישב ליד השולחן ופותח ספר, כאילו איש אינו נמצא לידו.כאן פקעה סבלנותו של ר' אברהם חיים אשר לא הבין לנכון כי הרבי רוצה לזככו במכוון. סאת הצער שבלבו הגדישה את הסאה, ומעט עזות נזרקה בו אותו רגע, הוא נטל את שרוול מעילו של הרבי ונענע את ידו קלות. "רבי, הושיעני נא כי באו מים עד נפש" קרא בקול בוכים. לראשונה הרים הרבי את עיניו וסקר אותו בסקירה אחת על כל גופו, ואז עיין בספר קדוש כלשהו, כאשר עשה בכל עת בה ביקש להתיישב במהירות בדעת תורה כדת מה לעשות. והוא שקע בהרהורים.
פתאום התעורר ופנה אל ר' אברהם חיים ואמר לו: "מה יש לך לפחד? אינני רואה כל סיבה לפחד, מי שיגע בך יהיה לו סוף שחור".באותו רגע, כאילו נשמה חדשה נכנסה בו. לברכה זו קיווה וייחל כל העת. הוא הבין במעמקי ליבו כי הרבי שידד את מערכות הטבע למענו.
ברגש של הכרת טובה הושיט ידו לכיסו והוציא משם שטר בן לירה אחת, (רבע ממשכורתו החודשית!) והגיש אותו בהכנעה אל הרבי. רבי שלומק'ה סירב לקבל את המנחה. "לשם מה זקוק אני לנייר עבודה-זרה זה?' נימק את סירובו.
"ייקח נא הרבי את הפדיון" התחנן ר' אברהם חיים, "בכסף הזה אפשר לעשות צדקה וחסד". אבל רבי שלומ'קה לא הסכים ואמר: אחת החלטתי ולא אשנה בזה.
כבר למחרת התייצב על משמרתו בבית המלאכה בחיפה, רגוע היה באמונת צדיקים מה שהבטיחו הרבי כי לא יאונה לו כל רע. אך הנה חשכו עיניו. רק פסע את הצעד הראשון ונכנס פנימה לתוך המון הפועלים, ניגש אליו מחמוד, פועל ערבי חסון והנחית בפרצופו אגרוף אדיר. דם ניגר מאפו וחשש כבד מילא את ליבו.
כמו החיות המגיעות בהמוניהן למראה דם שפוך, יגיעו בן רגע שאר הפועלים לעשות בו שפטים וסופו המר מי יישורנו.מנהמת ליבו נמלטה קריאה נחרדת, "אוי, ריבונו של עולם הושיעה נא, הצילני נא בזכות הצדיק".
הפועל שהכה אותו לא הרחיק לכת. רק ארבעה צעדים פסע. בצעד הרביעי מעד והשתטח על הארץ מלוא קומתו. כל חבריו הגיעו במרוצה. ניסו להקימו, אך הבריון שוכב כחתיכת עץ ואינו משיב כלל. מנענעים אותו ימינה, מטלטלים שמאלה. יוצקים עליו מים קרים, מגרדים את רקותיו וההוא עדיין אינו מתעורר, חיש מהר הוזעק אמבולנס שהחיש משם את התוקף לבית החולים. כעבור שעה קלה הגיעה החדשות מבית החולים: "מחמוד מת משטף דם במוח".
אלפי הפועלים הערבים הבינו גם הבינו כי יד ה' היתה בחברם. הם אמנם לא שמעו את הבטחתו של רבי שלומק'ה, אך לנגד עיניהם התחולל הנס, רק נגע מחמוד ביהודי ומיד היה לו סוף שחור, כדברי הרבי. מאותו יום ועד שפרש מעבודתו לאחר שנים כשהזקין לא ההין איש מהם לגעת בקצה צפורנו של ר' אברהם חיים שפילברג, ולא עוד אלא נהגו בו כבוד ויקר, בזכות אמונת צדיקים שהאמין בה' ובמשה עבדו.
http://h-y1.coi.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.