''איש אשר ייתן לכהן לו יהיה" )ה, י(  מעשה ברבי אביש'ל מפרנקפורט שחילק את כל רכושו לצדקה, אמרו לו קרוביו: הלא דין הוא, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש? השיב להם: בצדקה נאמר: מרבה צדקה - מרבה חיים. ואם כן הצדקה היא סגולה לאריכות ימים, כלומר שיש כאן עניין של פיקוח נפש. ובפיקוח נפש מותר לעבור אפילו על עבירה מדאורייתא ואפילו לחלל שבת. וכל שכן שמותר לעבור על עבירה מדרבנן שאמרו: אל יבזבז יותר מחומש. )אמונה שלמה(

''אל לו לאדם לבקש גדולות. היה אחד שהתפלל לרוח הקודש, והתפילה עושה מחצה, והשיג רק רוח" (רבי פינחס מקוריץ)

בספר 'רפואה וחיים' כותב הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זיע"א וזה לשונו: "כי אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר, שהיו ביניהן מחלוקת, לא יצאו נקיים הב' כיתות ולקו בין בגופן ובין בממונם. ומי שיש בו דעת יעמיק בזה מאד ולעולם יוותר משלו בין בגופו ובין בממונו.  ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא,  מסיבת כי היה אוהב שלום ורודף שלום.

בפרקי אבות כתוב מצווה גוררת מצווה, למה לא כתוב מצווה מביאה מצווה, רק שלפעמים יש כל מיני עיכובים, כגון בברית: מחכים עד שהמוהל בא וכדומה, זה עצמו גם מצווה, וזה הלשון גוררת, שנסחבת המצווה [סי שלעפצך] (הגרי"י רייזמן זצ"ל(.

ואמרה האישה אמן אמן. יש הלומדים מכאן רמז: "אמן" ר"ת: ארבע כוסות, מגילה, נר חנוכה, אלו המצוות שהנשים חייבות בהן, מפני שגם הן היו באותו הנס.

וכן אמר הרה"ק המגיד מקאז'ניץ זי"ע, שאכן - ודאי אפשר אף כהיום לשמוע, אלא שקודם לכן יש לרחוץ ולשטוף את האוזניים מכל שמץ טינוף או אז יזכה לשמוע באזניו את קול ה') עי' רמתיים צופים אות פד, בתנדב"א רבא פרק ב(.

חז"ל אומרים: 3 גויים ברכו, שתים מהם נתקיימו, ואחד לא נתקיים. ארוונה היבוסי ברך את דוד "ה' ירצך", ונתקיים. דריוש בירך את דניאל "א' די אנת פלח לו הוא ישזבנך" )ה' שאתה עובדו, הוא יצילך(, ונתקיים. לבן ומשפחתו ברכו את רבקה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ולא נתקיימה ברכה זו, ולהיפך, היא הייתה עקרה. וההבדל: מפני שארונה ודריוש הזכירו בברכתם את שם ה', לכן התקבלה תפלתם, ולבן לא הזכיר את ה' אלא אמר מלבו, לכן לא נתקיימה הברכה. גם הכהן בברכת כוהנים, אומר "יברכך ה'" הברכה מהקב"ה, ולכן ברכות אלו יתקיימו. וזהו לימוד לכל אחד המברך לחברו, שיזכיר את ה' בברכתו.

חסיד אחד שישב פעם בליל שבועות ליד שולחנו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א,  ונכנס הרהור בלבו: הלא הלילה הזה צריך לומר "תיקון ליל שבועות", וכאן אינני מקיים את זה. הרגיש הרבי במחשבתו של החסיד ואמר לו: "תערוך לפני שולחן" (תהלים כ"ג - ה') הוא ראשי תיבות של "תיקון ליל שבועות"."

ברכתו של בעל ה"שאגת אריה" (מתוך דברי תורה - הרב חנניה צ'ולק)

בוולוז'ין גר רבי יצחק, שהיה בר אבהן, גביר וגם פרנס הקהילה. לצורך מסחרו הרבה לנדוד בקהילות ישראל.  בשובו ממסעות אלו נהג לזכות את אשתו, מרת רבקה, בתשורה נאה. יום אחד, לפני שיצא לדרכו, ביקשה ממנו אשתו הצנועה וחכמת הלב, שבמקום אותן תשורות, היא מעדיפה שיקנה לביתו ש"ס שלם (דבר נדיר ויקר המציאות באותם ימים). שמע רבי יצחק בקול אשתו, והצליח לקנות ש"ס שלם. אמנם לא כולם מאותו דפוס, ולא כולם באותו גודל, גם הכריכות היו שונות, אולם היה זה ש"ס שלם! כדי לא להחזיק טובה לעצמם, החליטו רבי יצחק וזוגתו שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה.

עד מהרה התפרסם הדבר בעירם,  וכל בן תורה שרצה ללמוד, היה ניגש לביתם ומבקש כרך מן הש"ס בהשאלה. כשאך גמר ללמוד, קיבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בבית הגביר. הואיל ורבי יצחק, לצורך מסחרו נאלץ היה להסתובב מחוץ לבית, מינה את זוגתו החכמה, שהיא תהיה "מנהלת הספרייה". בידה ניתנו מפתחות האוצר והיא הייתה ממונה על הרישום של נוטלי הספרים.

לימים הגיע לעיר הגאון בעל ה"שאגת אריה". הוא התבודד באחד מבתי המדרש בעיר ושקד בהתמדה על לימודו. מדי פעם נכנס לבית הגביר, רבי יצחק, כדי ליטול אחד מכרכי הש"ס, והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו. אשת רבי יצחק חשה שלפניה עומד אדם גדול, מגדולי ישראל ממש. על כן הרהיבה עוז בנפשה ואמרה באחת הפעמים שהזדמן לביתה: "אל לו למר להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם שברצונו להחליף מסכת במסכת. ביטול תורה הוא. אשלח אני אחד ממשרתי בכל בוקר למקום לימודו והוא יביא לכת"ר את הגמרות הנחוצות לו לצורך לימודו. סידור זה נמשך במשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר, ניגש אליה ובירכה: "אני מברך אותך שייוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיוון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד אני מברכך, יזכה להקהיל קהילות ברבים וילמד את צעירי ישראל מן הש"ס. ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, כי יזכה לדעת את התורה כולה - בעל פה". נתקיימה ברכת הצדיק. בנה האחד היה הגאון רבי חיים מוולוז'ין שנמנה על תלמידי ה"שאגת אריה" )כעדותו בהקדמה ל"נפש החיים"(, הקים את אם הישיבות, היא ישיבת וולוז'ין, ובנה השני, הלא הוא רבי זלמל'ה, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בע"פ!.

העגונה שלא הותרה (על-פי סיפורו של ר' אהרן סורסקי, 'המודיע')

אברהם מושקוביץ, מהעיר פיאטרה נייאמץ שברומניה, היה בין היהודים שגויסו לצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה והוא נשלח לחזית. בתחילה קיבלה רעייתו, שנותרה בביתם עם בנם הקטן, מכתבים תכופים ממנו. כל מכתב נשא עמו אות חיים משדה הקרב והביא פרץ שמחה למשפחה המודאגת.

ופתאום חדלו המכתבים מלבוא. שבועות וחודשים עברו מאז הביא הדוור את המכתב האחרון מהבעל הלוחם, ומאז אין שום סימן חיים.

מיום ליום גבר והלך החשש לשלומו של החייל. רעייתו וקרוביו כססו ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים, אך שום בשורה לא באה. גם כאשר שככו הדי הקרבות והלוחמים החלו לשוב אל משפחותיהם, בבית משפחת מושקוביץ עדיין לא היה קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמו של הבעל והאב.

יום אחד קרה הדבר שממנו חרדו יותר מכול. הדוור הביא משלוח לביתו של מושקוביץ. כשרעייתו פתחה את החבילה, כמעט התעלפה. היו בה חפציו האישיים של בעלה. המשמעות הייתה ברורה. זעקות השבר של האומללה החרידו את כל הסביבה. אֵבל ירד על יהודי נייאמץ.

אף שגופתו של האיש לא נמצאה, ואף לא היו עדים לנפילתו, רסיסי המידע שהגיעו תמכו בהערכה שאכן החייל מצא את מותו בשדה הקרב. לבם של קרוביו ומכריו נקרע למשמע הקדיש מפיו של הבן הרך. אלמנתו ובני משפחתו ישבו שבעה והתאבלו עליו כדין.

בתום ימי האבל החלו קרובי האלמנה לדבר על לבה לשקם את חייה ולהינשא. בתחילה לא רצתה לשמוע על כך, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובלב כבד פנתה אל רבי חיים-מרדכי רולר, רבה הנערץ של העיר, ששמו יצא לתהילה כמתיר עגונות.

האלמנה שטחה לפניו את תלאותיה. היא תיארה כיצד נטרפה ספינת חייה, כיצד עונתה יום ולילה על-ידי הספקות, עד שהגיעה הידיעה המרה.

רבי חיים-מרדכי השיב לה כי ברגע זה הוא טרוד בסוגיה מורכבת, ודעתו אינה פנויה לרדת לעומקו של המקרה ולפרטיו. הוא הביע השתתפות בצערה של האישה, וביקש ממנה לבוא בפעם אחרת, כדי שיוכל ללבן כראוי את נסיבות עגינותה.

אלא שגם כאשר באה האישה במועד השני התקשה רבי חיים-מרדכי להתפנות לעניינהּ. כשהדבר חזר ונשנה, הבינה האלמנה כי הימנעותו מלדון בעניינה אינה מקרית.

בצר לה שיתפה בכך את קרובי משפחתה, והללו, שהיו מנכבדי הקהל, פנו אל רבי חיים-מרדכי והפצירו בו לתת לאישה 'היתר עגונה'. הם חששו כי גם אם רבנים אחרים יתירו לה להינשא, הימנעותו של רבי חיים-מרדכי מלהתירה תרחף כעננה מעל ראשה ותקשה עליה למצוא את זיווגה.

לנוכח ההפצרות ניאות רבי חיים-מרדכי להיכנס בעובי הקורה. הוא עשה בירור מעמיק על קורותיו של אברהם מושקוביץ, חקר עדים ודלה כל רסיס מידע שעשוי לתרום להכרעת הדין. בסופו של דבר התגבשה בלבו ההחלטה להתיר את האלמנה מכבלי עגינותה, לשמחת קרובי משפחתה. הוא אף קבע מועד להענקת כתב ההיתר.

ביום המיועד באו ללשכתו האלמנה וקרוביה. רבי חיים מרדכי נטל את הקולמוס, טבלו בדיו, וניגש להעלות על הכתב את נימוקי ההיתר. אלא שבטרם השלים הרב את השורות הראשונות נשבר הקולמוס.

"האם יש למישהו קולמוס?", שאל רבי חיים-מרדכי את הנאספים. כשנענה בשלילה נאלץ הרב לדחות את המעמד למועד אחר, למגינת לב כולם. כשנקראו שנית, כבר היו הללו מצוידים בעטים לכל צרה שלא תבוא, ובלבד שהאישה תקבל את ההיתר הגואל...

הפעם לא היו תקלות. רבי חיים-מרדכי החל להעלות על הכתב את פסקו. האותיות השחורות מילאו במהירות את גיליון הנייר, ופירטו בבהירות רבה את המקורות ההלכתיים שעליהם נסמכו טיעוניו של הרב, הביאו את דברי הפוסקים והסבירו היטב את נימוקי ההיתר.

כשסיים, ביקש רבי חיים-מרדכי לחתום את שמו בתחתית הגיליון, אולם אז אירעה תקלה: ידו נתקלה בקסת הדיו וזו התהפכה. הדיו השחורה ניגרה ממנה על גיליון הנייר והורידה לטמיון את עמלו של הרב.

באותו רגע ניתר רבי חיים-מרדכי ממקומו, וקרא בסערת נפש: "לא אוכל להתיר עגונה זו!". לנוכחים היה ברור כי עיכוב שמימי מונע מהאישה לזכות בהיתר. הם סבו על עקבותיהם, ויצאו בשתיקה מהחדר.

חלפו כמה חודשים. יום אחד הרעידה הבשורה את העיר: בא ההרוג ברגליו! אברהם מושקוביץ חזר לביתו, בריא ושלם! העיר הייתה כמרקחה. הכול באו לחזות בפלא ולשמוע מפי גיבור הפרשה את קורותיו.

התברר כי החייל נפל בשבי, ונמנע ממנו ליצור קשר עם בני משפחתו. עתה בוצעה עסקת חילופי השבויים והוא יצא לחופשי.

דבר המעשה התפשט כאש בשדה קוצים, והדהים יהודים וגויים כאחד. הכול שחו בנפלאות ההשגחה העליונה ובהתערבותה למניעת מכשול גדול בישראל. ורבי חיים-מרדכי עצמו אמר: "כשבאה אליי אישה זו חשתי חוסר רצון לסייע לה, אף-על-פי שנרתמתי תמיד לכל מקרה של עגונה. הבנתי שמן השמים רומזים לי להשתמט מלהתיר מקרה זה, ובסייעתא דשמיא מנעו ממני מכשול גדול!".

http://h-y1.coi.co.il/