אמר רבי מרדכי מראקוב זי"ע: כשיבוא משיח לא אלך לפניו כמה ימים, ואלך אליו בין האחרונים, ואם ישאלני עד עכשיו היכן היית, אשיב, ומר עד עכשיו היכן היה.

דרכו של כל חוטא, להתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''. לפיכך, הכריז השי''ת את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.

הכלי הטוב ביותר לשמור מערכות יחסים הוא מילים.

"הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע" - אם אדם נותן 100 שקל לצדקה עם פנים בוכות, הוא יקבל את הזרע, מה שהוא השקיע - 100 שקל. אבל אם הוא "בא יבא ברינה", הוא עושה את זה עם פנים שמחות, אז "נושא אלומותיו" - הקב"ה לוקח את הצדקה שלו, זורע אותה, וזה מצמיח אלומות-אלומות...

הצפרדע אל ייאוש (דברים טובים - שלח)

שתי צפרדעים קיפצו בחצר, הם רחרחו בשלוליות הבוץ שנשארו מהגשם, וכשלא מצאו דבר התקדמו הלאה לכיוון הבית. הן היו ממש רעבות. דלי גדול עמוס בשמנת הונח בפתח הבית.  בעלת הבית שמוכרת מוצרי חלב היישר מן המשק הפרטי תכננה לחבץ את השמנת ולהכין חמאה משובחת. הצפרדעים רחרחו, והופ, קפצו פנימה ישר לתוך השמנת. 'הצילו, הצילו!' זעקו פתאום שתיהן יחד כשהבינו מה קרה. 'אנחנו טובעות!'. הן ניסו לטפס על הדפנות, לקפץ החוצה, אך המרקם החלקלק והסמיך של השמנת משך אותן פנימה.  הגדולה שבהן, צפרדע שמנה ומלאת בשר,  התייאשה מייד. 'זהו, אנחנו הולכות למות. אפילו לא הספקתי להיפרד מילדיי, נגמר סיפור חיי'. היא פתחה את פיה והחלה לבלוע את השמנת 'לפחות הסעודה האחרונה שלי תהיה סעודה הגונה '. השנייה, צפרדע רזה וקטנה סירבה להתייאש, היא לא הסכימה להשלים עם המוות כל כך מהר. היא בעטה ובטשה, הניעה את רגליה הלוך ושוב וניסתה לחלץ את עצמה מהבוץ הלבן שלתוכו טבעה. 'עזבי אותך!' קראה לעברה השמנה, 'תאכלו שמנת כל עוד את יכולה ותשלימי עם הבלתי נמנע. אנחנו פשוט נמות. אין לנו סיכוי. אבל היא פשוט לא הסכימה לשמוע בקולה, היא המשיכה לבעוט ולנסות בכל כוחה להיחלץ. הגישה הזאת לא מצאה חן בעיניה, לא היה נראה לה הגיוני סתם כך להרים ידיים, לאכול שמנת ולהשלים עם החידלון. היא בעטה בכל כוחה, היא בטשה בשמנת בקרומי רגליה, ופתאום היא שמה לב שמשהו משתנה במרקם, השמנת הופכת לקצת יותר מוצקה, קצת פחות טובענית. היא ניסתה לקרוא לחברתה, משהו משתנה כאן!' אבל כבר לא היה עם מי לדבר,  החברה אכלת את השמנת ומתה. ואילו היא המשיכה לבעוט.

הבעיטות שלה עשו את מה שעושה פעולת החיבוץ לשמנת, כדי לשנות את המרקם הסמיך והנוזלי של השמנת ולהפוך אותה לחמאה בועטים בה, מערבלים אותה היטב ומכים בה הלוך ושוב, וכך היא משנה את המרקם שלה והופכת משמנת לחמאה מוצקה. זה בדיוק מה שעשו רגליה של הצפרדע שסירבה להתייאש, הן בעטו בשמנת בעקביות ללא ייאוש, וכך הפכו אותה אט אט משמנת לחמאה. פתאום הרגישה הצפרדע את רגליה עומדות יציב יותר, המרקם כבר יותר סמיך, יותר יציב. היא המשיכה לבעוט, היא המשיכה לנסות, עד שרגליה עמדו על קרקע מוצקה ויציבה. ואז היא יצאה החוצה לחופשי.

אל ייאוש,  כל עוד אתה בועט, כל עוד אתה מתקשה ונאבק,  אתה חי, יש לך סיכוי. כל קושי בחיים הוא בעצם דרך לצמוח. כשאדם טובע בתוך ים של קשיים ובעיות, יש לו שתי ברירות: להניח לעצמו לשקוע ולהעלם. או לאגור כוחות להתמודד ולהביט לקשיים בעיניים, לבעוט בכל הכוח ולצאת. הוא ימצא את עצמו על קרקע מוצקה הרבה יותר. כל עוד אתה נאבק, כל עוד אתה נלחם, כל עוד אתה מתמודד אתה חי.

http://h-y1.coi.co.il/