אחד בא לשאול את מרן הגרי"י קנייבסקי שאביו מת בגיל צעיר, ומה יעשה סגולה לחיים ארוכים. והרב ענה שהסגולה הטובה ביותר לחיים ארוכים, זה מה שרבי יוחנן במסכת ברכות דף ח' אומרת, שבני בבל היו חיים 400-300 שנה בשביל שהיו באים לתפילה בזמן, מתחילה ועד הסוף. וכדכתיב "אשרי שוקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים".
איך עברנו כל קח מהר מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.? (שמואל אייזיקוביץ)
האמת העצובה: "אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת". היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק - מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.
יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-ֱאלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"ה: ֱ 'מה ְהוָה אלֹהיך שאֵלָ ְמעמך כִּּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(
כלתו של המהר"ל מפראג
לפני כארבע מאות שנה חי בעיר הגרמנית ורמס )וורמיזא( יהודי עשיר ומיוחס, ששמו היה ר' שמואל בר' יעקב הקצין. לאיש הזה הייתה בת, פרל שמה )פנינה( והיא אכן הייתה זוהרת כמו פנינה במידותיה הטובות ובחן היהודי, שהיה משוך על פניה. כאשר הגיעה פרל לגיל, שבו נהגו בנות ישראל להשתדך - באותם הימים היה זה, לרוב גיל של 15-13 שנה - החלו להציע לה שידוכים לרוב. מכל ההצעות, מצא חן בעיני אביה תלמיד ישיבה צעיר מעיר פוזנן, שיצא לו שם של עילוי ואף מוצאו היה ממשפחה מיוחסת, המשפחה עברה לפני שנים רבות לפוזנן ושם הבחור היה יהודה לייב )מאוחר יותר התפרסם בכל העולם המהר"ל מפראג(. ר' שמואל קצין לא התעכב, קם ונסע לפוזנן, כדי לעמוד מקרוב על טיב החתן המיועד ולסיים את השידוך בכי טוב. הבחור מצא חן בעיניו מאד וגם בעיני הוריו נראה השידוך המוצע. מיד ישבו וכתבו "תנאים", בהם התחייב אבי הכלה, כי במשך שלוש שנים הוא יקיים בכבוד את החתן המיועד, כאשר הוא ילמד בישיבתו של הגאון המפורסם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בבריסק אשר בליטא, אחר כך, כאשר ימלאו לחתן שמונה עשרה שנה, תיערך החתונה בשעה טוב ומוצלחת והמחותן מתחייב לקיים את הזוג הצעיר, כל עוד ירצה החתן לשבת וללמוד.
ר' שמואל חזר לביתו שמח וטוב לב, זמן קצר לאחר מכן נסע החתן המיועד, אריה לייב, לבריסק, והחל ללמוד בהתמדה ושקידה בישיבת המהרש"ל. הכול היה טוב ויפה, והכול היה אמור להתבצע בדיוק לפי התכנית, אולם אז התערב הגורל - היינו ההשגחה הפרטית שמפעם בפעם מסובבת את גלגל החיים, כך שעשירים נעשים לפתע עניים מרודים ולהיפך, גם המחותן שלנו, ר' שמואל הקצין, החל לפתע לרדת מנכסיו הרבים, עד שתוך זמן קצר, איבד את כל הונו ואף שקע בחובות, הוא נאלץ למכור את כל חפצי הערך שבביתו, לכיסוי חובותיו, כל מה שנותר לו בחיים, הייתה בתו היחידה, פרל, שישבה עתה בבית וציפתה לישועה.
כאשר הגיע הזמן המיועד של החתונה ובידי המחותן לא היו האמצעים שיאפשרו לו את קיום ה"תנאים" שעליהם הוא חתם - שיגר ר' שמואל איגרת אל החתן המיועד, בה תיאר במדויק את מצבו העגום, שיחרר את החתן מהתחייבותו, אמר לו כי חופשי הוא להשתדך כרצונו ואף ביקש ממנו מחילה באותה הזדמנות. הידיעה העצובה, שנפלה עליו כמו רעם ביום בהיר, כאבה לאריה- לייב מאד. הוא השיב למחותנו במכתב נוגע ללב, בו ניסה לנחמו ולעודדו, כדי שלא ייפול ברוחו, כי הרי "ישועת ה' כהרף עין". ביחד עם זאת הוא הבטיח למחותן נאמנה, כי אין לו אליו כל טענות, גם הוא מצידו משחרר את הכלה שתוכל להשתדך עם מי שתרצה. מה שנוגע לי - סיים אריה-לייב את מכתבו - אני נשאר איתן באמונתי בבורא עולם ואצפה לישועתו".
אחר הדברים האלה, שיקע אריה-לייב את עצמו בלימודים ביתר- שאת. כאשר הגיעה שעת החתונה, והחתן נשאר לומד בישיבה - הבינו כולם שהשידוך התבטל, מיד החלו לבוא שדכנים אל העילוי הצעיר, עם הצעות מהצעות שונות וקוסמות, אך הוא באחת, הודיע לכולם כי נפשו חשקה בתורה, ובשלב זה אין הוא מעוניין להשתדך. הוא שקע בלימודים, יומם ולילה. חבריו בישיבה התחתנו אחד- אחד ועזבו את הישיבה. אחרים באו במקומם ואריה-לייב התמיד בלימודיו, כשהוא חוזר על הש"ס פעם אחר פעם. "לייב הרווק" - כך היו מכנים אותו בעיר - עורר התפעלות גדולה בהתנהגותו, אצל כל מי שהכיר אותו. כולם שיבחו אותו כחריף ובקי, קדוש וטהור והוא המשיך ללכת בדרכו, שקט וצנוע, כשהוא נועל את עצמו בין כתלי הישיבה.
מכתבו של חתנו לשעבר, יהודה לייב, עשה על ר' שמואל רושם עמוק. עתה קל היה לו יותר להשלים עם הרעיון שאיבד את כל הונו. ה' נתן וה' לקח וה' יכול לחזור ולתת שוב. בכל זאת גדול היה צערו שהוא הפסיד חתן כה יקר וגם נשאלה השאלה הכאובה. מה יעלה עתה בגורלה של פרלה? דווקא פרלה לא הייתה מיואשת כלל. מכתבו של החתן לשעבר אמנם נגע ללבה עד דמעות, אולם עד מהרה היא מחתה את דמעותיה וכמו כלתו של המהר"ל מפראג חתנה לשעבר, גם היא הייתה מלאה בטחון בה'. מלבד זאת, לא היה לה זמן, כדי לקונן על מר גורלה, כי עתה הייתה זו היא שהפכה למפרנסת של הוריה. כאשר אביה נשאר בחוסר-כל, פתחה פרלה חנות קטנה ובה מכרה דברי מאפה, מעשה ידיה. בין ש??ר מעלותיה הרבות, היא הייתה גם מוכשרת מאד ונודעה בשערים כמי שאופה עוגות ועוגיות מצוינות, גם קודם לכן ניצלה כישרונותיה אלה לצרכים ביתיים ורבים מאורחי הבית, שהיו צובאים עליו בימים טובים, היו נהנים מהחלות המתוקות, העוגיות והדובשניות שלה. עתה הפך התחביב לפרנסה והחנות הקטנה הבטיחה פרנסה מצומצמת למשפחה שירדה מנכסיה, אם כי לא הייתה אפשרות לחשוב על חסכונות וודאי שלא על נדוניה לפרלה... ומה שנוגע לשידוך? היה אביה שואל את פרלה, גם שדכנים היו באים בזה אחר זה, כדי להציע לנערה הנאה והמוכשרת שידוכים טובים ומשפחות טובות רבות היו רוצות אותה בתור כלה. אולם פרלה דחתה באדיבות, אך בתקיפות, את כל ההצעות. בלבה חיה האמונה, כי חתנה לשעבר הוא בכל זאת מי שנועד לה על ידי ההשגחה העליונה, כמו חתנה, גם היא הייתה חדורת בטחון בה' וציפתה וקיוותה לישועה. כך עברו כמעט עשר שנים.
באותם ימים פרצו מהומות רבות במדינה. נסיכי גרמניה נלחמו בינם לבין עצמם, הקתולים נגד הפרוטסטנטים, ולהיפך - האיכרים ניסו להתמרד נגד אדוניהם ששעבדו אותם. העיר ורמס הייתה נתונה במוקד המהומות. גדודי חיילים נכנסו ויצאו ורחובות העיר היו מלאים אנשים מזוינים מכל הסוגים, שבאו מכל הכיוונים, יוצאים ונכנסים, רגליים ופרשים, מכל המינים. קרה שברחוב בו הייתה חנותה הקטנה של פרלה, עברה קבוצה של פרשים. קצין צעיר התעכב לרגע ליד החנות, שעל שולחן שניצב לפניה היו מוצגים דברי המאפה של פרלה. ריח החלות הטריות נכנס לאפו של הקצין הרעב והוא חיכה עד שחבריו חלפו על פניו, אחר כך הוא לקח את החנית הארוכה שלידו, תוקע אותה לתוך חלה טרייה, חובט בסוסו ופותח בדהרה, כדי להשיג את חבריו הפרשים. פרלה שראתה את המעשה, יצאה מהחנות בריצה, פתחה בצעקות "גיוואלד" וקראה אחרי הקצין: "אתה לא שילמת! זה לא יפה! כך לא מתנהג קצין!" הקצין נעצר לרגע, הפנה את פניו לעבר הנערה, משך בכתפיו ועשה בידו תנועת ייאוש כמי שאומר: "מה לעשות", אין לי כסף והבטן ריקה..." הוא המשיך לעמוד רגע, ב??בוכה ניכרת, אחר כך חזר על עקבותיו, ניצב לפניה על סוסו ואמר בצורה מנומסת "אני מתנצל ומבקש סליחה אלף פעם... שלושה ימים לא אכלתי מאומה... אין לי במה לשלם, הנה קחי את זה במקום כסף..." ובאומרו זאת הוא לוקח מאחוריו כיסוי - אוכף ישן ומקופל וזורק אתו לנערה המשתאה. הקצין התרחק בדהרה ופרלה הכניסה את הכיסוי לחנות והחלה לפתוח אותו, תוך שהיא חושבת מה לעשות אתו. "מה שווה לי סמרטוט ישן זה?" - הרהרה בלבה וסחבה את הכיסוי הכבד לפנים החנות, כדי לשים אותו באחת הפינות.
כאשר היא סחבה אותו בקושי רב, החלו להתגלגל מהשמיכה הרקובה למחצה מטבעות זהב לרוב! פרלה כמעט שהתעלפה מרוב התרגשות. היא נעלה את החנות, רצה הביתה וסיפרה את הידיעה המרעישה לאביה. אמר ר' שמואל: "ניקח את השמיכה הביתה ונחכה שלושה ימים. אם תוך שלושה ימים יחזור הקצין הפרש וידרוש בחזרה את הכיסוי, נחזיר לו כמובן כי זה שלו. אם הוא לא יחזור, נדע כי ה' יתברך שלח לנו ישועה מן השמים "... כאשר עברו שלושת הימים והפרש לא חזר, כתב ר' שמואל הקצין מכתב לחתנו לשעבר ובו הבשורה הטובה, כי השם הצליח דרכו ושוב מסוגל הוא לעמוד ב"תנאים", אותם הם כתבו לפני כעשר שנים. ובכן, אם החתן מסכים ואין מצידו שום מניעה, אפשר להוביל את פרלה לחופה בשעה טובה ומוצלחת. גדולה הייתה שמחתם של החתן והכלה והחתונה נערכה במזל טוב ובשעה טובה. קהילת ורמס שבעה רוב נחת וגם מן השמים איחלו מזל-טוב שהזיווג יהיה לבניין עדי עד.
http://h-y1.coi.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.