''אם יהיה נדחך בקצה השמים", פרש רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שיחזיקו לפחות בקצה של הרוחניות, במשהו. בספרים הקדושים אמרו שלפיכך נשארת מהגוף עצם קטנה, הלוז, שאינה כלה, כדי שממנה ישוב ויבנה בתחיית המתים. שלפחות משהו יישאר, ואז: "משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם ייקחך" (דברים ל, ד(.
הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק"ל אמר בשיחה מוסרית בערב השבת האחרונה של השנה: אם בא לו לאדם אורח נכבד, עושים סעודה לכבדו עם בשר ודגים, אבל עושים לו שוב סעודה גדולה. והרי הוא נותן לו לאכול גם קטניות, אבל כשמגיע עת הפרידה שהאורח נוסע, כשהאורח שוהה שנה שלימה אצל מארחו, ודאי אינו עושה לו סעודה עם בשר , וכן לגבי השבת האחרונה של השנה, גם אם אמנם לא כבדנו את כל שבתות השנה כראוי, אבל לפחות את השבת האחרונה, יש לכבדה כראוי . הכול הולך אחר החיתום, ובשבת האחרונה של השנה, ניתן לתקן את כל שבתות השנה.
וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו 'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא' , תהיה יותר שייך 'לו'.
יש להבין עניין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם. ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לפרט את מספר המכות, או שקוראים במספר עגול חמישים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמא, ואין קץ וגבול להורדה ולויתור, אבל אם נוקבים במספר לא עגול, ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, לכן הוריקו פניהם. (דברי שאול(
איש הברזל שמייצר שופרות ) שיחת השבוע, עלון 1599)
הילד שמעון קינן בן העשר התקשה להסיר את מבטו מהתוקע בבית הכנסת. הקולות שבקעו מקרן האיל נגעו בלבו והוא חשק בשופר משלו. להוריו לא היה כסף. בצר לו איתר חתיכת צינור גומי, חיבר אליו משפך פח, וכך התאמן בטכניקת התקיעה. שישים שנה חלפו. שמעון כבר בן שבעים, הוא תוקע ותיק, ותחת ידיו עברו אלפי שופרות. כיום הוא מתגורר במושב גבעת יואב ברמת הגולן ומנהל מפעל משפחתי לייצור שופרות.
שמעון נולד בקזבלנקה שבמרוקו, עלה לארץ בצעירותו וגדל בטבריה. בהיותן בן שמונה-עשרה כבר שימש תוקע קבוע בשני בתי כנסת - תחילה תקע בבית כנסת ספרדי ואחריו הלך לתקוע בבית כנסת אשכנזי. את פרנסתו מצא באמנות הברזל והקים סדנה לעבודות נפחות.
דחיפה פנימית
לפני כעשרים שנה חלה תפנית בחייו כשחבר סיפר לו על בעל מפעל לשופרות בתל-אביב שפורש לגמלאות. שמעון החליט להפוך את אהבתו הישנה לעיסוק קבע. "חשתי דחיפה פנימית לעבור לעסוק בייצור שופרות", הוא מספר בעיניים נוצצות. "למדתי אצלו את כל רזי המקצוע, ובמקביל פיתחתי מכונות וכלים ושיפרתי את שיטות הייצור. היותי תוקע קבוע ומומחיותי בעבודת כפיים סייעו לי כמובן".
במרוצת השנים הקים מרכז מבקרים. "באים לכאן מכל העולם, גם לא-יהודים, ואנחנו מסבירים להם על השופר, משמעותו ודרך ייצורו", הוא אומר. עוד הוא מציין כי פיתח שיטת ייצור מיוחדת, שמצליחה לנטרל ריחות לא-נעימים שבוקעים מקרן האיל".
לא מחליף שופר
העבודה על השופרות מתחילה כבר בחודש מר חשוון. "אחת לכמה שנים אני נוסע למרוקו, ארץ הולדתי, ושם אני קונה קרני איל", מתאר שמעון את העבודה. "אני בוחר את הקרניים אחת-אחת. כל שופר והייחודיות שלו. אנשים באים אליי ואני מנסה להתאים להם שופר, ולפעמים עושה התאמות במקום".
על אף המבחר האדיר שברשותו, שמעון תוקע בכל שנה באותו שופר. "אני מחובר אל השופר שלי", הוא מסביר. "שופר לא מחליפים בכל יום. לשופר צריך להתחבר".
בלי לחץ
לתוקעים מתחילים יש בפיו המלצה: "בנחת, לא בכוח. אני רואה אנשים שמנסים לתקוע ופניהם מאדימות. צריך לדעת לשאוף ולנשוף נכון. זו טכניקה בשפתיים, לא עם כל הגוף. צריך לדעת להוציא את האוויר בלי לחץ". שמעון מבקש לדבר על תופעה כאובה. "לעתים תוקעים מביאים אליי את שופרותיהם ואני מוצא בהם סדק או נקב. לפעמים אני מזהה שבוצע בשופר תיקון כדי להסוות את הנקב או הסדק, וזה שופר פסול כמובן. מי שקונה שופר מוכרח לוודא את מקורו".
סיפורים אנושיים מרגשים התרחשו אצלו במרוצת השנים: "בא אליי תוקע שנפצע בתאונת עבודה ושפתו התחתונה נפגעה. גייסתי את כל היכולות שלי. ישבתי איתו שעות רבות והצלחתי לייצר שופר בעל פייה שתחזיק את החלק התחתון של השפה. הוא יצא עם השופר בהתרגשות רבה".
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.