בעלי המוסר אומרים שבתפילין יש שני בתים, של יד ושל ראש, של יד הוא אות לאדם עצמו, ושל ראש לאחרים, ואסור להניח של ראש עד שהניח של יד, כי קודם צריך להתעסק ב"אות" של עצמו ואחר כך ב"אות" של אחרים.

החסיד יעבץ פירש את הפסוק "רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו) דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד". על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני ה'"; אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!" "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..."

ושבת עד ה'. יש נותנים רמז על פ' ניצבים שהיא השבת האחרונה של השנה, "ושבת" אותיות שבת, שתראה להתחזק בשבת האחרונה עד ה' אלוקיך, ותתקן את כל שבתות השנה.

זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד מסוגל עדיין לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזו, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים ! )ע"פ שפת אמת(

הדחיפה הקטנה (דברים טובים - שופטים)

בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר, חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.

איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם,  סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם, ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים,  לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים. וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.

'ממה אתה מתפרנס?',  שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים,  ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם, רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע,  ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.

'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'. - 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר, וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה הזה הוא לא יישכח לעולם.

שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל.  התברר לו שהיא עדיין גרה שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא היתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי.  התאמצתי וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי. אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.

גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת ידחף את הפרה הקטנה שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/