בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות, ושוכח להמליך על עצמו...
דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .
הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"
הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.
המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.
ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...
" ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.
זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."
הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)
אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב, בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה... קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה, לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו". התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך". מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא". כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.
להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)
מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א, שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג, שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו, ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.
משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.
כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע, אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי. בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.