''אישאינו יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא מנסה'' (פובליליוס סירוס)
''אל לכם לתכנן את העתיד על בסיס העבר'' (אדמונד ברק)
''אם אתם באמת רוצים לעשות משהו, אתם תמצאו דרך לכך'' (אמפר הרד)
אם יאמר לך אדם חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין. מה ההבדלמדוע חכמה כן ותורה לא, וכי אין הגויים מתעמקים מספיק, וכי לא הגיעו לחקור אפסיארץ, והלא אף אל הלבנה הגיעו, לא פעם ולא פעמיים, ומדוע לתורה לא הגיעו.יש לומר,שהגויים מחפשים בכל החכמה דבר אחד מילוי הרצונות, ולזה הגיעו רחוק מאד, לא יאומןכי יסופר החכמה האנושית, אולם תורה זה עניין הפוך לגמרי, תורה זו הוראה של מה ד'א-לוקיך שואל מעמך. לא מה אני רוצה להשיג, כי אם מה נדרש ממני. את זה הגויים לאמחפשים כלל.
אמרו חז"ל תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. שכמעט בלתיאפשרי להשיג את הכול ברגע ואז הכול מתפספס בין הידיים. מצד שני הם לימדו אותנובפרקי אבות שלא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו רשאים להתבטל ממנה. לא מצפים מאתנושנגיע לאותה נקודה רחוקה, אבל מצפים מאתנו לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.
אנחנו לא יכולים לדחות את החיים עד שנהיה מוכנים להם (חוזה איגאסט)
בארץ ישראל יש אקסיומה כזו: גשם הוא מענה לתפילה. בארץ ישראל (בניגוד לאירופהולכל מקום בעולם) הגשם הוא לא תופעת טבע אלא סימן שה׳ נענה לתפילות שלנו.
חולה בנפש יותר קשה מחולה בגוף.
המחלץ ובן הטייס (תודתנו למספר הסיפור, ר' טוביה ורטהיים, ביתשמש)
המודעה הקטנה בעיתון היהודי-אמריקני ג'ואיש פרס לכדה את עיניו של הילד טוביהורטהיים. הוא היה אז בן שתים-עשרה. בהיותו בן שנה התייתם מאביו, ואמו העבירהאותו למשפחת אומנה בלידס שבארצות-הברית, כפר שרוב תושביו נוצרים אדוקים.
דווקא האב המאמץ, על אף היותו נוצרי קתולי, חשב כי ראוי שהילד יהיה מודע לזהותוהיהודית. הוא אף לימד אותו תנ"ך והיה מסיע אותו לשיעור שבועי בתורה. רקשנים לאחר פטירתו יגלה טוביה שלמעשה אמו של אביו המאמץ הייתה יהודייה, והוא בעצםהיה יהודי.
בכפר הייתה קהילה של יהודים מבוגרים. בחג הסוכות היה טוביה אוכל אצלם בסוכה ולןבה.
כשגדל קצת התחיל לבקר אחת לשבוע בבית הכנסת, והשתדל לשמור מצוות ככל יכולתו. הואידע מהי סוכה, אך על ארבעת המינים לא שמע. לכן הופתע לגלות בעיתון היהודי מודעהשל תנועת חב"ד המציעה לשגר לכל המעוניין ערכה של ארבעת המינים תמורת סכוםסמלי. לטוביה לא היה כסף. הוא שיגר גלויה ואליה הידק שטר של דולר אחד. "לאציפיתי ליותר מדיי", הוא מחייך.
כעבור זמן קצר הגיעה אליו חבילה בדואר. בתוכה מצא את ארבעת המינים לחג הסוכות.לא היה מאושר ממנו. הוא למד כיצד מקיימים את המצווה בעזרת ההנחיות שבחוברתההדרכה שצורפה למשלוח. ארבעת המינים האלה לא משו מידו כל ימי החג.
מאז, בכל שנה, לקראת חודש תשרי קיבל טוביה חבילה, ובה ארבעת המינים. גם לפני חגהפסח נחתה בכפר המרוחק אריזת מצות שמורות.
השנים חלפו. טוביה התגייס לצבא האמריקני. אלה היו ימי מלחמת וייטנאם. המסגרתהצבאית בבסיס הצבאי בצפון קרוליינה אִתגרה את אורח חייו הדתי, אך הוא היה נחושלשמור מצוות. הוא ביקש מסמל הדת ליצור קשר עם חב"ד, ובעקבות זאת קיבל מצות,ארבעת המינים, מזון כשר ותשמישי קדושה, כמו ציצית, שכדי ללובשה היה זקוק לאישורמיוחד. הוא גם קיבל אישור לגדל זקן.
בתום הכשרתו שובץ טוביה ביחידת עילית שהתמחתה בחילוץ שבויים. לקראת סוף המלחמההוטלה על מחלקתו משימה לחלץ שבויים שנפלו בשבי בווייטנאם, בטרם יועברו לידיהרוסים.
הוא וחבריו עברו תלאות רבות באזור שורץ אויבים. "נכנסנו עשרים וחמישהויצאנו חמישה", הוא אומר בעצב. הם הצליחו לחלץ שני שבויים, אחד מהם היהטייס בחיל הים האמריקני, תת-אלוף קנון באד שמו, שהוחזק שלוש שנים בשבי אכזרי.
הטייס היה שבור ורצוץ, ולא הצליח ללכת. טוביה נאלץ לשאת אותו על גבו. שישים ימיםהלכו בנתיב בריחה עקלקל, מתוך מאמץ להתחמק מכנופיות פשע. כל אותו זמן הקפיד עלמזון כשר, ציצית לגופו והנחת תפילין בכל יום. בסוף המסע הגיעו לבנגקוק. טוביההביא את הפצוע לשגרירות ארה"ב והמשיך בחייו.
כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים חש טוביה כמיהה גדולה להצטרף לאחיו ולהגן על הארץ.את חג הסוכות בילה בהמתנה לחידוש הטיסות לארץ, ובינתיים הקים סוכה באוניברסיטהשבה למד. שם הכיר את פולה, רעייתו לעתיד, והם החליטו להתחתן תחילה. כעבור שנהעלו ארצה והקימו משפחה גדולה.
שנים רבות התגוררו בירושלים. כשילדיהם בגרו ועברו להתגורר בבית שמש. טוביה נוהגלהתפלל בבית הכנסת 'כלל ישראל'.
יום אחד אמר לו בנו כי קיבל הזמנה לבוא להתוועדות חסידית שהתקיימה בשבת בביתכנסת חב"ד שבשכונת רמת בית שמש א. טוביה נענה ובא עמו אחרי התפילהלהתוועדות.
במהלך ההתוועדות פנה אליו רב בית הכנסת והתעניין אם הייתה לו היכרות מוקדמת עםחסידות חב"ד. טוביה נזכר במשלוחי ארבעת המינים וחלק עם הקהל את סיפורוהאישי.
כשסיים את דבריו קם אחד המשתתפים ממקומו וביקש לדבר. ארשת פניו העידה כי הואנרגש מאוד. טוביה הביט בתווי פניו, שהיו 'לא-יהודיים' במובהק, אך חזותו שומרתהמצוות לא הניחה מקום לספק. התברר שהאיש אינו מתגורר בעיר אלא מתארח בה."אמור לי", פנה אל טוביה, "האם הצופן הצבאי שלך היה כךוכך?".
טוביה הנדהם אישר. "מניין לך זאת?", תהה.
"אביו של חברי, שיושב לצדי", החווה בידו על יהודי שישב לידו ודמעותבעיניו, "הוא הטייס שהצלת. חברי נרגש מכדי לדבר. שנינו חשים שהמפגש הזהבלתי-נתפס".
האיש לגם מעט מים והמשיך: "גדלנו כשכנים בארה"ב. פעמים רבות שמעתימחברי כי חייל יהודי דתי הציל את חייו של אביו בווייטנאם, במסירות נפש עצומה,ונשא אותו על גבו במשך חודשיים תמימים. ההקרבה הזאת של החייל היהודי עוררה אתסקרנותנו ועוררה בנו רצון לתהות על מהותו של העם היהודי וערכיו. בסופו של דברהחלטנו להתגייר. בזכותך עלינו לארץ והנה אנו נפגשים!".
להשתתף בצער(הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבאך זיע"א)
בנו של הגאון הגדול ר' ברוך פרנקל [שחיבר ספר ברוך טעם"]השתדך עם בתו של אחד מעשירי העיר. באותה תקופה חלה "שואב המים" המקומיור' ברוך פרנקל הצטער מאד מצערו של "שואב המים" עד שמרוב צער נמנעמלאכול.
כשהגיעו הורי הכלה לביקור בביתו של ר' ברוך הבחינו הם בצער הגדולהשורה על פניו, המחותנת חשבה לרגע שאולי ר' ברוך אינו חש בטוב ושאלה אותו על כך,ומיד ענה הוא לה: "ברוך ה' מצב בריאותי בסדר גמור, אלא שמודאג וכאוב אנימאד ממצב בריאותו של "שואב המים".
המחותנת נדהמה מתשובתו של הרב ושאלה אותו:"מה רבנו עושהלעצמו? אמנם צריך להתפלל לרפואתו של "שואב המים", אך מדוע להצטער כלכך ממצבו? על מה ולמה"?
כששמע זאת ר' ברוך נחרד הוא מאד מדבריה והרעים עליה בקולוואמר:"אין רחמנות בליבך? הרי זו אכזריות לומר כך! חושש אני מאד להשתדך עםאכזרים"!! וביטל את השידוך.