חומש בראשית לא מרובה במצוות. בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מוזכרת מצווה אחת, איסור אכילת גיד הנשה: "עַל-כֵּ֡ן לֹֽא-יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף-יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה"- לאחר שהמלאך נאבק ביעקב ונגע בגיד הנשה שלו ציוותה התורה שלא לאכול ממנו.

רש"י במקום מפרש שהגיד נקרא גיד הנשה משום "שנשה ממקומו ועלה" - הגיד בירך יעקב קפץ וזז ממקומו הטבעי שאליו היה מחובר. כלומר נשייה לפי פירוש זה הוא ניתוק דבר ממקומו.

ניתן לפרש את הפועל גם אחרת, לאור מה שנקרא בשבוע הבא שיוסף קורא לבנו מנשה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"  - נשני מלשון שכחה. יוסף מודה לה' על שניתק והוציא ממוחו את הצרות שהיו מנת חלקו בבית אביו הוא מודה על השה' סילק את הזכרונות האלה שהיו במוחו.

אם כן השכחה גם היא באה מהמילה נשה, במשמעות שהזיכרון נעקר מהמקום בו היה בראש האדם.

השכחה היא מתנה שקיבלנו מה' וטובה היא לאדם, כמובן במינון, שאי אפשר לחיות בלעדיה. בזכות השכחה האדם מאבד זיכרונות ואירועים קשים שהוא לא רוצה שיישארו במוחו. היא מסייעת לאדם ביחסים שבין אדם לחברו שהרי אם לא היה שוכח דברים תמיד היה נשאר בכעס על מעשים כאלה ואחרים שעשו לו.

אולם לא תמיד טובה השכחה. יש דברים שאסור לו לאדם לשכוח. השכחה היא מתנה דווקא בדברים שהשוכח לא התכוון לכך, אבל מי שמשכיח דברי תורה מלבו בכוונה זהו דבר חמור, כפי שכתוב במשנה "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"  - המשנה לא מדברת על מי שזיכרונו קצר אלא במי שיושב ומבטל זמנו לריק ומסיר דברי תורה מלבו ובטלה זו גורמת לו לשכחה.

להבדיל מהשכחה לא מעטים הפעמים בתורה שאנו מצווים לזכור. החל מזכירת השבת בעשרת הדברות, זיכרון מעשה בראשית, זיכרון העבדות והיציאה ממצרים, וכמובן לא לשכוח את עמלק ולזכור את המלחמה בו ועוד ועוד.

זיכרון ליסוד קיומנו מחד ומינון נכון של השכחה בראשנו זה אחד מהדברים שאנו מצווים ממאבקו של יעקב במלאך.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם