במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, תרגלו בני ישראל, לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו כל בוקר. ומי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו לאכול באותו יום. ללמד את האדם מישראל את החובה לשקוד על פרנסתו, וחלילה שביטחונו בה' לא יביאהו לפרזיטיות ולרדיפת בצע.

בסידור השל"ה כתב בשם ספר חרדים, שצריך לומר את 'שירת הים' בקול ובשמחה רבה, ולכוון כאילו באותה שעה יוצאים ממצרים .

בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכול יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכול נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב ...  לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי , " סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם .   יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא ,   סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות...  (פניני קדם (

גבול = היכולת לומר לעצמך "לא" וליהנות מזה .

גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.

"גבר מצליח הוא אחד שעושה יותר כסף ממה שאשתו יכולה לבזבז. אישה מצליחה היא אחת שמוצאת גבר כזה."

"ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל... ויבוא עמלק" (שמות יז, ז-ח). "מסה ומריבה", "ריב בני ישראל"    -  מלח ות יהודים. בכל זמן ובכל מקום זה מסתיים ב"ויבוא עמלק".  (כלי יקר)

חברה המושתתת על ההישגיות חומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להשגת המזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי. הנה, האידיאל היפה של השוויון והסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתורה המרכסיסטית - הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

החלום האמריקאי (שלא) התגשם )  עמוס ביסמוט (

מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה  ) תודה לר' אברהם ב. מניו יורק על הסיפור .(

את נריה פגשתי ברכבת התחתית הניו יורקית, בדרכי לעוד יום עבודה אמריקאי. מאחר ואני מקפיד על לבוש יהודי מפואר הכולל כובע חליפה ארוכה וזקן ארוך, ניגשים אלי מידי פעם תיירים ישראלים ושואלים אותי כל מיני שאלות - כאילו תלוי לי שלט על הגב "מודיעין לישראלים ".

האמת שאני נהנה מהעניין, ובדרך כלל משתף פעולה, ומסביר להם על דרכי ההגעה ועל המקומות הפופולריים שיש לניו יורק להציע - ויש הרבה, החל מהמקומות המוכרים כמו הליברטי איילנד, האמפייר סטיט בילדינג והסנטרל פארק ועד למקומות קצת פחות ידועים .

למעשה, בהתחלה לא הכרתי את רוב המקומות שהתיירים הישראלים ביקשו להגיע, אבל עם הזמן ועם פתיחת מאות מהמפות שהתיירים נהגו להסתובב איתם בכיסם, ידעתי להסביר באופן מקצועי על דרכי ההגעה למאות המקומות והאתרים, וגם קצת מעבר .

השיחות עם התיירים הם בדרך כלל מעניינות מאוד. פה בארה"ב אין את הריחוק היחסי שיש בין החילונים לדתיים כמו שיש בישראל, בשביל הישראלים המסתובבים עם תרמילים על הגב בינות למאות אלפי גויים. כל יהודי - הוא אחד משלהם, גם אם הוא חובש כיפה .

כמעט תמיד השיחה ממשיכה אל מעבר ל "איך מגיעים לרחוב ה 47 במנהטן", ומאחר ואני אדם שיודע לזרום ולדבר על כל מיני נושאים וגם בקי בהווי הישראלי ודובר עברית שוטפת. יוצא שאנחנו מדברים על הכול, פוליטיקה ישראלית, יהדות, תיירות, ועוד שלל נושאים מענייניים ככל שמאפשר הזמן .

שונה מכולם היה נריה, בחור צעיר מאוד שנחת בארה"ב מיד אחרי צבא. היו לו עניים חומות וגדולות ורעמת תלתלים על הראש. וכמו כולם הוא איבד את דרכו במטרופולין הגדולה, וכשראה אותי אורו עיניו, הוא ניגש אלי והתחיל לדבר בעברית - בלי אפילו לשאול אם אני מכיר את השפה. הסברתי לו איך מגיעים לאן שהיה צריך, ולמזלו - הייתי בדרכי לאותו המקום, ככה שהיה לנו הרבה זמן לדבר .

הוא סיפר לי על הטיולים שערך ברחבי ארה"ב ועל הרצון שלו להמשיך לטייל כאן, ואולי אפילו להשתקע בניו יורק. אך הייתה לו בעיה אחת - הוויזה שלו עמדה להיגמר ולא אישרו לו הארכה נוספת .

מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה, ואם הישיבה תכתוב לו מכתב רשמי שהם צריכים אותו בתור מחנך, הוא יוכל לקבל אשרת עבודה שנקראת  R1 ,  ואולי גם גרין קארד .

נריה הסתכל עלי במבט חד ואמר "אני מוכן להיות דתי בשביל זה, מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ובטח לא עם חרדים" "אין בעיה" אמרתי לו והחלפנו מספרים, הבטחתי לו שנהיה בקשר - ונפרדו .

לא שכחתי את נריה, ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בפיצה אמנון שנמצאת בשדרה ה 13 והמרכזית של ברוקלין. הוא הגיע להוט עם הרבה אנרגיות ואמר שחשב על זה והוא מוכן לנסות לחזור בתשובה "בשביל הוויזה" כמובן. אמרתי לו שיש ישיבה בעיירת מונסי שיכולה להתאים לו. ומאחר ואני בכל מקרה אמור לנסוע לשם, אני מוכן לקחת אותו .

וכך מצאתי את עצמי נוהג לכיוון עיירת מונסי שם נמצאת הישיבה של החוזרים בתשובה, וברכבי - צעיר - ישראלי עם רעמת תלתלים גדולה על הראש שלא הייתה מביישת את עידן רייכל לפני התספורת. מצאתי את עצמי מחזיר בתשובה אדם שלא בדיוק מתכנן לחזור בתשובה אלא רק חולם על וויזת עובד בארה"ב .

למען האמת זה לא הפריע לי, אמרתי לעצמי שגם אם הוא ישהה בישיבה כמה ימים וילמד קצת תורה - היה זה שכרי, לא ציפיתי ליותר .

כשהגענו לישיבה, הורדתי אותו מהרכב הכרתי לו את מנהל הישיבה שאתו דיברתי בטלפון יום קודם ותאמנו את ההגעה של נריה. המנהל שמח על עוד ישראלי שמצטרף לישיבה, ואני שמחתי על שהצלחתי להכניס בבחור חילוני לכמה ימים של תורה.

כעבור חמישה חודשים

הזדמנתי שוב לעיירת מונסי לרגל עסקיי הרבים, ונזכרתי בבחור הישראלי שזרקתי באהבה בישיבה לחוזרים בתשובה, ותהיתי מה נעשה עמו .

נכנסתי לישיבה שבדיוק סיימה תפילת מנחה ובהתרגשות קלה שאלתי בחור מזדמן אם הוא מכיר מישהו בשם נריה, הוא אמר שכן ושהוא בבית מדרש עדיין מתפלל - נכנסתי .

בפינת החדר אני רואה בחורציק שניראה בחור ישיבה לכל דבר, מסופר קצוץ ויפה, עם חולצה מחויטת צחה כשלג ומכנס שחור אלגנטי, רק הסנדלים שהיו לו בעבר נשארו זכר לימים ההם - עומד ומתפלל בדבקות .

חכתי בסבלנות שיפסע לאחור, ואחרי כמה דק' הוא סיים את תפילתו תוך אמירת עושה שלום. הוא הרים את ראשו וראה אותי עומד מולו, חיוך בגודל של חצי ירח נמרח לו על הפרצוף .

" אשרת עובד הא - גרין קארד!" הוא אמר "עבדת עלי!!. אבל העיקר שאני כאן בישיבה לומד תורה ועובד את השם - כבר לא רוצה להסתובב ולראות עולם. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .

פתחתי את פי בהלם, ובשנייה אחת הרגשתי צימאון עז למים כאילו הלכתי במדבר 40 שנה .

" מה? איך? למה?" גמגמתי, "הייתי בטוח שאחרי יומיים תברח, ותמשיך לטייל מסביב לעולם, לא חלמתי שיצא ממך בן תורה כזה עם כיפה וזיפי זקן והכל ...".

" האמת" הוא ענה "גם אני חשבתי ככה. כשאמרתי לך שאין לי בעיה עם דתיים - קצת שיקרתי, לא היה לי סטיגמה טובה על הדת, בגלל החרדים שזורקים אבנים בארץ... וכל זה, אבל עבר יום עברו יומיים ונשארתי בישיבה כי מצאתי עולם חדש ומופלא שלא הכרתי, ופשוט התמכרתי לאור הגדול הזה שנקרא תורה. היו לי כמה רגעי משבר, אבל התמודדתי ונלחמתי בהם, עד שקבעתי את מושבי בין דפי הגמרא ומאז אני פה לא זז לשום מקום "

קמתי בהתרגשות והתחבקנו ממושכות, ידעתי שאני לא מחזיר בתשובה גדול - אם בכלל. אבל מתוך מאות אלפי אנשים שהסתובבו ברכבת התחתית ומתוכם קומץ ישראלים שניגשים לשאול שאלה אחת או שתים, אחד מהם נשאב לעולם רוחני וטהור ועזב עולם של בילויים וטיולים ללא תכלית .

ההשתדלות הקטנה שעשיתי - בזריעת שתיל קטן בעולם היהדות, ואיך שהקב"ה המשיך והשקה אותו באהבה וצימאון לדבר ה' - היא שגרמה לי להחזיר בן אובד הביתה, לאבא שבשמיים .

הרב שלמה זלמן פרידמן, אב"ד סאנטוב, על האמונה בעצמך, שהמפתח הוא בידך !   (לקראת שבת מלכתא - ויגש)

את הסיפור דלהלן - שהוא סיפור אישי - לא הייתי חפץ לספר, כמובן, אך לתועלת הענין וללמד לבני יהודה קשת שהמפתח הוא "בידם" דווקא, על כן אספר את העובדה הבאה ...

כשהייתי צעיר לימים הייתי ביישן גדול, לא עלה על דעתי כלל וכלל לפתוח את פי ולשאת דברים בהתאסף ראשי עם. מעודי לא שאלתי באמצע השיעור אם הייתה לי איזו קושיא, ורק לאחר השיעור הייתי ניגש למגיד השיעור שלי לשאול את מה שיש לי לשאול, כמו"כ הייתי משתמט תמידין כסדרן מלומר חבורות בישיבה וכדומה .   כך נמשך הדבר בערך 23 שנים, שאז חוויתי מאורע נורא: נפלתי לנהר שמימיו היו קפואים ונשבר הקרח תחתי, והוציאו אותי משם בניסי ניסים  ) עי' שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ"ח, שו"ת להורות נתן ח"ח או"ח סי' י' וי"א, שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' י"ט, שו"ת משנה הלכות תניינא חי"ג או"ח סי '  ל"א - ואת תוכן השאלה עם מו"מ בדברי הפוסקים בהיקף גדול, נדפס בשו"ת רבבות אפרים חלק ו' או"ח סי' ת"כ). אחר זה התקיימה סעודת הודאה רבתית לכבוד הנס, וידעתי גם ידעתי שלא תהיה לי ברירה  ,  ולא אוכל להשתמט מלשאת דברים במאורע  .

והנה בע"כ הכנתי לעצמי דרשה יפה  ) שנדפסה בספר  " להודות ולהלל" על ברכות הגומל והנס (  - וכמובן הייתי מאוד עצבני, כי לא הסכנתי לעשות כן מעולם ,   לשאת דברים בקרב קהל גדול ובפרט שהשתתפו שם ראשי ישיבות ומרביצי תורה גדולים, אך כאמור מחוסר ברירה דיברתי את דרשתי שהכנתי .   והנה לאחר שחשבתי שנים רבות שרק "השני" יכול לדרוש ברבים, והמושג "לדבר ברבים" לא נולד בשבילי, הראה לי הקב"ה ש"המפתח הוא בידך" - ותקופה קצרה אחר הדרשה כיבדוני לדבר בשמחת שבע ברכות, ואח"כ כיבדוני לדרוש בשמחת בר מצווה, ועוד אחד ועוד אחד ,   עד שב"ה היום חלק ניכר מתפקידי הוא לדבר ברבים ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/