אדם בביתו יכול לגמול כל הזמן הרבה חסד עם בני משפחתו, אף בלא מטבע כסף אחד, אלו מעשי חסד שנקרים בביתו של האדם בכל רגע ורגע. זוהי קופת גמ"ח ענקית ומסו־ עפת שאפשר לנהל בלא אגורה שחוקה'.

אין דרך לדעת מה מצפה לנו מעבר לאופק אך אל תתנו לעובדה הזאת להפחיד אתכם, כי זה מה שהופך כל יום למסע חדש, מעניין ומרגש.

אם אנחנו רוצים את היתרונות של דברים מסוימים בחיים, עלינו גם לקבל את מחירם.

במלבי"ם (רמזי המשכן), מביא מה שידוע שהמנורה מרמזת על החכמה, ועל התורה.  ומביא דבר נפלא, שכל התחלת ספרי התורה, מכוונים כנגד המנורה, ספר בראשית ז' תיבות בפסוק ראשון, נגד שבעת קני המנורה, בספר שמות יש י"א תיבות, כנגד כפתורים, בויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של המנורה ]מלבד הטפח האחרון של הרגל[ בדברים כ"ב תיבות כנגד גביעים.

"הבריאה כולה לנסות את האדם... ולכן מביא הקב"ה את האדם בסכנה עד שרואה כאילו שאין לו אפשרות ותקווה, וע"י זה נבחן האדם אם אמונתו שלימה ועדיין לא התייאש מן הרחמים וכאשר אמונתו ראויה אז מצילו הקב"ה בישועה נפלאה בשעה האחרונה ממש" (ע"פ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל).

הצלחה עולה לראש מהר, אך כישלון מחלחל עמוק לתוך הלב.

זכות מסירות הנפש - מתוך כל עשרים וארבעה ספרי הקודש לא נקרא ספר על שם אישה, חוץ משני ספרים, בחמש המגילות - רות ואסתר. מפני ששתיהן מסרו את נפשן. רות אמרה "באשר תמותי אמות", ואסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי". (שפתי חכמים)

כח הניגון מושך מאד את נפש האדם ויערב לנפש מאד, וטעם הדבר כי הנפש מורגלת קול נגינה בהיותה במרום וכו', מאז ששמעה מלאכי מרום פותחים את פיהם מברכין משבחין ומפארין וכו'. וישנם אנשים שיערב להם הנגינה, עד שיתבטלו חושיהם לבל ידעו איפה הם. ויש שתקפוץ עליהם השינה, כי תתבודד הנפש לשמוע הנגינה, עד שתנוח הגוף כפגר מת. כמו הקטנים יונקי שדים כי לא ישנו אם לא ישמעו קול הרינה, וכשומעם ינוחו על משכבותם וערבה שנתם, והטעם לזה כי צלצול קולם והנועם עדיין נקבעת בנפשם, למיעוט זמן הפרצם ממנו. וכן יקרה לחולים, כי בהיחלש כוחות החומריים ינשאו הנפשיים לעומתם.

השם הנכון (על-פי 'רבותינו נשיאינו')

"הניתוח הצליח!", בישר הרופא לגברת גולדה וולף, שישבה בחדר ההמתנה בפנים דאוגות. היא הרימה את עיניה מספר התהילים, ואנחת רווחה בקעה מפיה. "בעוד כמה ימים יוכל לשוב לביתו", חתם הרופא בדברי עידוד. "מובן", הוסיף, "שעליו לנוח ולהקפיד על חזרה הדרגתית לפעילות".

זה היה בשנת תש"ט. בני הזוג שבו לביתם, בפלורידה שבארצות-הברית, בתחושת הקלה. ר' יוסף וולף קיווה להחלים במהירות מהניתוח בכיס המרה ולחזור לשגרת חייו. אלא שבחלוף הימים הרגיש שהכאבים אינם פוחתים, ואף גוברים מיום ליום.

המצב החמיר, עד שלא היה מסוגל לשבת או לשכב. אזור הניתוח התנפח מאוד. ר' יוסף הובהל שנית למרכז הרפואי, ושם אובחן זיהום חמור בגופו. חומו עלה, והוא התענה בייסורים קשים.

הרופאים השתמשו בתרופות החזקות ביותר כדי לגבור על הזיהום, אך לא הצליחו למגר אותו. הם עשו כל שביכולתם להצלת חייו של החולה - אך מצבו הידרדר והלך, עד שהרופאים איבדו תקווה. הם הודיעו לאשתו בעצב כי כשלו הסיכויים להציל את חיי בעלה, וכי נותרו לו שעות יחידות לחיות.

בני המשפחה הדאוגים לא ידעו את נפשם. איך ניתוח שהוכתר בהצלחה הסתבך כל-כך! חותנו של ר' יוסף, ר' יהודה-לייב שלייפר, חייג ללשכתו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, בברוקלין. בקול שבור ביקש ברכה לרפואתו של חתנו.

למרבה שמחתו בירך הרבי את החולה ברפואה שלמה, אך ביקש דבר אחד: להוסיף לשמו של החולה את השם 'זליג', ושייקרא שמו מעתה יוסף-זליג. המשפחה מיהרה למלא את הבקשה, ובקריאת התורה נוסף לו השם הזה.

ההטבה הייתה מיָדית ופלאית. מצבו של החולה השתפר, חומו ירד, והוא החל לתקשר עם הסובבים אותו. למחרת כבר ישב על כיסא, ובתוך שלושה ימים שוּלח לביתו, צועד על רגליו. הרופאים הביטו משתאים במקרה הנדיר, והצהירו כי מבחינתם זה נס רפואי.

ר' יוסף-זליג התאושש ושב לשגרת חייו. בחלוף חודש, כשהוא כבר בריא לחלוטין, ביקש לבקר רופא שנמנה עם הצוות שטיפל בו בימים הקשים. הלה ליווה את הטיפול בשעה שר' יוסף-זליג היה שרוי במצב קשה, אך עזב את פלורידה בטרם התאושש החולה ושב לאיתנו.

ר' יוסף-זליג התקשר למשרדו של הרופא וקבע לעצמו תור. כשראה הרופא את שמו ברשימת הממתינים לתורם הגיב באוזני מזכירתו: "מעניין מיהו יוסף וולף זה. יש לאיש שם זהה לאדם שטיפלתי בו, שבוודאי איננו בין החיים, על-פי מצבו בביקורי האחרון אצלו".

לשונו של הרופא נעתקה מפיו כאשר לתוך מרפאתו לא פסע אלא ר' יוסף-זליג וולף, החולה האנוש. "זה נס", הגיב הרופא בהתרגשות, "אין הגדרה אחרת לתאר זאת".

הזמן חלף. ר' יוסף-זליג כמעט שכח את התלאות שעבר. הניתוח, ההחרפה במצבו, סכנת הנפשות שבה היה שרוי - כל אלו היו לזיכרון רחוק.

יום אחד נזדמן לבית הקברות המקומי, לאזכרה לאחד מקרובי משפחתו. הביקור הצית בו מחדש את זיכרונות האירוע הקשה שעבר, והעצים את רגשות התודה לבורא העולם על הנס שחווה. כפסע היה בינו ובין המוות, והנה הוא כאן, מתהלך בין שוכני עפר - והוא במלוא כוחו.

כשנסתיימה קריאת התהילים ואמירת הקדיש החל הקהל להתפזר. ר' יוסף-זליג היה אפוף מחשבות. אגב כך נזכר שכאן בבית העלמין מצוי גם קברה של סבתו, סאסיע. זו הזדמנות טובה - חשב לעצמו - לגשת אל קברה ולומר כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתה. הוא חש קשר מיוחד אליה, לנוכח היותו קרוי על שם אביה, יוסף.

במהירות ניווט בין החלקות והמצבות בבית העלמין, עד שהגיע ליעדו. הוא בחן את המצבה המוּכרת לו, והחל לקרוא את המילים שתיארו את דמותה של המנוחה. פתאום קפא על מקומו בתדהמה. איך לא הבחין בכך מעולם?! תהה בינו לבין עצמו. שוב ושוב קרא את המילים, לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו. הוא התנשם בכבדות, נרגש ונפעם, למקרא הכתוב על המצבה: "פ"נ מרת סאסיע בת ר' יוסף זליג"!

לתודעתו חדרה ההכרה, כי אף שהוריו ביקשו לקרוא את שמו כשם סבו, משום מה הוענק לו השם 'יוסף' בלבד. והנה, הרבי ברוח קודשו ידע להשלים את החסר. האותיות על המצבה לא הניחו שום מקום לספק. זמן רב עמד בפה פעור, משתומם ונדהם. עתה הבין מדוע בחר הרבי בשם 'זליג' דווקא, ולא שם נפוץ יותר להוספה במצבי משבר בריאותי, כדוגמת 'חיים' או 'רפאל'.

ולהשלמת הפלא הוסיפה וסיפרה רעייתו, גולדה, שבעלה מעולם לא התכתב עם הרבי קודם לכן, וגם חמיו לא ציין את שמו בבקשת הרפואה. "לרבי דרכים משלו", סיכמה, "לדעת מה שצריך לדעת".

לעזור (להתעדן באהבתך(

אחד מנכדי החפץ חיים למד בכולל שבישיבת לייקווד, אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והמשגיח הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל יחוס כזה נמנה על אברכי הכולל, עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית , ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי.  הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות רבי אהרן: "אני תמה על כך שאתה מרבהָ לאחר לתפילה" פתח המשגיח והוסיף "כיצד היה סבך מגיב על דבר כזה"?  השיב האברך: "מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן, אך אין הדבר עולה בידי.

בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד, המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה". האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה,  אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר".

המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך,  ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של החפץ חיים. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האישה המסכנה ושאל את בן שיחו: "מי היא האישה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה" . "אוי, לא! חס ושלום!" קרא האברך הצעיר, "יש לה בעל לאישה זו, ובעלה הוא אני"...! כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם - "ומבשרך אל תתעלם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/