''גילוי הוא לראות מה שכולם ראו, אבל לחשוב מה שאיש עוד לא חשב."
"גילויי התורה בשליטת השוחד והנגיעה, מטילים צל גדול על כל יושרן של דעות האדם ומחשבותיו הבנויות על שכלו, ומעוררים ספקות והרהורים אם יש קורטוב של אמת בכל השקפת עולמנו. איך אפשר לו לאדם להיות הוגה דעות ישרות ואמתיות, בשעה שהוא מלא שוחד ונגיעות כרימון, מסברות עקומות הקרובות לנטיותיו הפסיכולוגיות" ("הסבא מסלבודקא זצ"ל, אור הצפון).
גימטריא נפלאה מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד על ההפטרה: "ציון במשפט תפדה" -
תלמוד ירושלמי = 1076 "ושביה בצדקה" - תלמוד בבלי = 524!
גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמישה עשר באב.
.
ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ועם קדוש"ֹ(ט, ו) ]חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 5] כשאדם מתקדש, הוא כבר לא יכול לחשוב רק על עצמו. כשיהודי מתקדש, אכפת לו מהשני. הוא יזהר שלא לעשות דבר שעלול לפגוע בשני. הוא יעשה הכול כדי לשמח את השני. הוא יראה את היופי של השני, את הנקודה המיוחדת שלו ואת האור הפנימי שבו, כמו בסיפור הבא: הסיפור מתחיל באחד הפתקים שנפל לידיה של אשתי "בדרך מקרה", עמוק מתוך האבנים של הכותל. שם היה כתוב על אישה עצובה מחולון שנולדה לה בת כבדת שמיעה, והיא שואלת את הקב"ה מה היא תעשה איתה. אשתי קראה באוזניי את הפתק, ואני שאלתי אותה מה פירוש כבדת שמיעה, האם כבדת שמיעה אינה כמו חירשת. אשתי אמרה שלא ממש, כבדת שמיעה היא חצי חירשת. שאלתי: "מה פירוש 'מה תעשה איתה'? שתדבר אליה חזק יותר, ואז היא תשמע". אשתי אמרה לי: "הבעיה שלה היא לא איך הילדה תשמע, אלא שכנראה קשה לה עם הבשורה הזו, ואנחנו יכולים לעזור לה". אולי נטלפן ונזמין אותם לבית שלנו"? שאלה אשתי. ואכן, אשתי התקשרה לאישה מהכותל והזמינה אותה לארוחת צהריים אצלנו. מובן שלאשתי היו כל מיני רעיונות איך להציג את עצמה ואיך להסביר מנין היא יודעת על הבעיה. רק אגלה כאן ברמז, שהיא הציגה את עצמה כאילו מישהו פנה אליה, דבר שאינו נכון מכול וכל. אף אחת מהאבנים של הכותל לא פנתה אליה מעולם. ובאמת, הגיעה אישה צעירה עם ילדה בת חמש, שהיו לה כל מיני מכשירים גדולים על האוזניים. מיד לחשתי לאשתי שאולי היא כבדת שמיעה מפני שכבד לה על האוזניים. אשתי אמרה לי: "שה, שָה, אל תשכח שהאימא לא חירשת. היא עלולה לשמוע את הבדיחות הלא מוצלחות שלך". בבית הייתה אחת מהבנות שלי, שאמנם יש לה בעצמה שמונה ילדים, אבל יש יום בשבוע שבו היא באה לעזור. היא מסייעת לאשתי להכין ולהגיש ארוחת צהריים דשנה. אחרי שכולם גמרו לאכול, הגיע התור שלי לספר לה את הסיפור שלשמו הזמנו אותה מחולון. וכעת אני מספר לקוראים שלך את הסיפור. עד עכשיו זו הייתה רק ההקדמה. הסיפור הוא על אחת הילדות שלי, שנולדה לפני 40 שנה. מיד כשנולדה, ראינו שמשהו אצלה לא בסדר. אחרי כמה שבועות הלכנו לרופא. הוא בדק אותה ואמר שהיא לא שומעת. אני אמרתי לו: "אתה מתכוון לומר שהיא חירשת". ואשתי ענתה: "מה, אתה חירש? זה בדיוק מה שהוא אמר. שהיא חירשת". אמרנו לרופא "תודה רבה" ופנינו לצאת. הוא הסתכל בנו במבט משונה ושאל: "אתה רוצים לשבת כאן ולהירגע"? עניתי: "לא, אנחנו נירגע בבית, ועכשיו אנחנו ממהרים לקנות שמיכה לתינוקת. לא מספיק שהיא חירשת, גם יהיה לה קר בלילה"? הרופא שאל אותי, אם אני מבין את משמעות העובדה שהיא חירשת. אמרתי: "ודאי שאני מבין את המשמעות. זה אומר שהיא לא תשמע לעולם שום דבר, אבל לא נורא, בעזרת ה' היא תתגבר על זה". יצאנו החוצה, ואשתי שאלה: "מה עושים כשילדה היא חירשת"? אמרתי לה שאינני יודע. זו הפעם הראשונה שנולדה לי ילדה חירשת, וקודם כל אנחנו צריכים להודות לה', שלא נולדה עיוורת או משהו כזה. קנינו שמיכה וחזרנו הביתה. הסברנו לילד הגדול (היו לנו אז רק ארבעה ילדים), שהודיעו לנו שהילדה חירשת וזה אומר שבוטל האיסור לא להרעיש, כי היא ממילא לא שומעת, וחוץ מזה הכול נמשך כרגיל. הילדה הזו פרחה מאוד, כי אנחנו התחכמנו. מה עשינו? במקום להגיד לה דברים בקולות שהיא לא שומעת, עשינו לה סימנים עם הידיים והראינו לה דברים, כך שבסיכומו של דבר, היא קיבלה התייחסות רבה יותר מכל הילדים בבית. במחשבה שנייה, יותר מכל הילדים ב"מאה שערים". היא הייתה ילדה נהדרת עם חן מיוחד, ואנחנו התגאינו בה מאוד. הלבשנו אותה במחלצות, הסתובבנו איתה בשכונה והראינו כמה היא חכמה אף על פי שהיא חירשת. כשהיא גדלה והייתה בת 3 או 4 , רשמנו אותה לגן. אני זוכר שקנינו לה בגדים בגאולה, והמוכרת שאלה לאיזה גן היא הולכת. הילדה לא ענתה, רק סימנה שהיא חירשת. המוכרת שאלה את אשתי: "מה, היא הולכת לגן של חירשים"? אשתי ענתה: "מה פתאום גן של חירשים? היא הולכת לגן של פרומה" (שהייתה גננת של כל הילדים). המוכרת שאלה: "והיא הסכימה לקבל אותה? אולי היא לא יודעת שהיא חירשת"? לפי השאלה, ידעה אשתי שהמוכרת לא מ"מאה שערים", כי הגננת פרומה יודעת כל דבר שזז כאן בשכונה. גם אילו הייתה חסרה לבת שלנו ציפורן ברגל, פרומה כבר הייתה יודעת, אז שלא תדע שהיא חירשת?! חוץ מזה, אין מציאות כזו שפרומה לא תקבל מישהי לגן. אז מה אם היא חירשת או משוגעת או משותקת? זה גן של "מאה שערים", לא? מישהו פה לא מתקבל?... אחרי שסיימה את הגן, היא הלכה לבית הספר והייתה תלמידה רגילה ואפילו חרוצה. היא הייתה מביאה את כל החברות, וכשם שהיא הייתה שקטה, כך הן היו צרחניות. הבת שלי גדלה, למדה בסמינר והגיעה לגיל שידוכים. הרמתי טלפן לשדכן ואמרתי לו במילים האלה: "תשמע, אולי יש לך בחור בשביל הבת שלי"? הוא שאל: "מה אתה מחפש? גבוה, נמוך, למדן או עובד"? אמרתי לו: "מישהו השמיע כאן תנאים? אמרתי לך בחור, אז תביא לי בחור, ואני לא מציב תנאים, מפני שהבת שלי חירשת.. אתה 'שומע'? היא צריכה בחור שמסכים לקחת חירשת. לא יותר מזה. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו שאני לא חושב את עצמי למשהו ולא מציב תנאים , ואני אמרתי לו שאני דווקא כן חושב את עצמי למשהו, ובכל זאת אני לא מציב תנאים. מהר מאד הוא הציע שידוך. בחור טוב שלומד, רק ממשפחה לא מוצלחת במיוחד, ומשום שלבת שלי היה לה שם של ילדה טובה, חברותית ומצוינת, זה עוד נחשב שאנחנו נפלנו בפח והוא זכה, אבל מה אכפת לי שיחשבו. בעיניי הוא מצא חן ברגע הראשון, מה עוד שאני יודע טוב מאוד מה המניות של חירשת. הם התחתנו בחתונה מפוארת, ובחופה היו שראו אצלי כמה דמעות. ייתכן... הילדה הזאת, שישבה בשקט, עשתה אצלי רעש גדול בלב. כמו שאומרים: מים שקטים נכנסים לכל מקום, או משהו כזה. בשבע ברכות, כשעלו כל מיני רבנים לדבר על החתן והכלה, החליטו לדבר על ההורים שלה, שהם כמדומני אני ואשתי. כולם סיפרו איך גידלנו אותה רגיל בלי לשים לב לשום בעיה ואיך התגאינו בה והכול. בימים הראשונים שתקתי, עד שלבסוף ביקשתי להגיב. כידוע, אינני נוהג לדבר הרבה. כלומר כן נוהג, אבל בפרטיות ולא בציבור, אבל עכשיו זה היה יותר מידי. נעמדתי ואמרתי להם: "אתם משבחים אותי על שגידלתי רגיל את הבת החכמה ביותר, החלקה ביותר, הנאה והטובה ביותר שיש לי.. מה רציתם, שאתבייש בה? אני אומר לכם: הלוואי עליכם ילדה כזו! את מי זה מעניין שהיא חירשת"? ראיתי שכולם הוזילו דמעות לשמע המילים האלה והפסקתי לפני שייהפך לאבל מחולנו. מאז לא השמיע איש 'שבחים' כאלה כביכול אנחנו משהו מיוחד, אלא כולם שיבחו את הכלה המיוחדת. אחרי החתונה הם החלו לבנות את משפחתם הצעירה. נולדו להם ילדים בזה אחר זה, כולם בריאים ושלמים בלי שום בעיות בשמיעה. את כל הסיפור הזה אני מספר בהתלהבות ורואה איך האישה לידי בוכה הרבה וצוחקת הרבה עוד יותר, ואני מסיים: "לא כדאי שתחשבי כל הזמן על הבעיה הקטנה של הבת שלך, אלא על זה שהיא בריאה ושלמה, ויש לה עיניים ופנים וידיים ורגליים ואוזניים שיכולים לשים עליהן מכשירים כבדים". היא שמחה ואחר כך קמה, אמרה תודה מכל הלב על האירוח ועל שעודדנו אותה. אחר כך הודתה לי על הסיפור, ולאשתי ולבת שלי על הבישול וההגשה. היא החמיאה לנו על שהילדות שלנו מסורות כל כך ושיש לנו מהן כל כך הרבה נחת, שהן באות לסייע לנו. אחר כך פנתה אל הדלת ופתאום הסתובבה ואמרה: "אולי אפשר לערוך לי היכרות עם הבת ה...זאת... החירשת? אוכל לראות אותה במו עיניי"? בוודאי", אמרה אשתי, "בשביל מה הזמנתי אותך ביום שלישי, שזה היום של יוכי שלנו? תכירי, זו שעזרה לי לבשל ולהגיש את כל הדברים היא הבת שלנו, בת 40 , אם לשמונה ילדים מוצלחים. היא החירשת שביקשת לפגוש". זהו הסיפור, רבי חיים ולדר, ותמסור אותו לכל מי שיש לו ילד שלא שומע או לא רואה או דברים כאלה. אשתי אומרת למסור לך ולקוראים, שלאט-לאט תכירו את כל המשפחה שלנו, אבל עוד חזון למועד. שלום וכל טוב..
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.