"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)
בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.
"האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה".
העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?
אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם )פניני עין חמד גיליון 673(
את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג'ואיש פרס' (Press Jewish :
לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה. מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות. אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם. לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי. זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב. הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר. בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש', יהודי, מומחה בתחום מחלתי. נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים. הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי, שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו. החיזיון פג. שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.
"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. " הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה. הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.
התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!". עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים, החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך, פקחת את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.