אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב - "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזין לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו בדווקא ולא יום המחרת.
אנו אומרים בכל יום בתפילה בברכת ברוך שאמר "ברוך משלם שכר טוב ליראיו". פירוש: לא רק על קיום המצווה האדם מקבל שכר בעולם הבא, אלא גם על גודל יראת השמים שיש לאדם והרגש שהוא מפתח בעבודת ה', גם על זה הבורא משלם. ולא סתם "שכר", אלא "שכר טוב", שכר מיוחד השמור אך ורק למי שבמדרגה הזו, יהי חלקנו מחלקם.
אנחנו בדור ה 'אינסטנט'. מחממים במיקרוגל, מייבשים כבסים רטובים במכונה, ה 'מייל' מועבר במידי. הכול כאן ועכשיו. לא רגילים להמתנה ולסבלנות. עלינו ללמד את הילדים כי בחיים יש תהליכים, וחשוב להתמיד, לעמול, וסוף ההצלחה לבוא בס"ד!
בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.
האָרְיֶה שֶשִּינָה צּורָתֹו:
יום אחד עבר האריה ליד מעיין המים בכפר ולפתע ראה נערה יפהפייה צועדת יחפה, וכד המים על כתפיה. עקב האריה אחריה עד שהגיעה לבקתה שלה ונכנסה פנימה. מבטו של האריה אמר הכול. התקרב האריה לבקתה ונתן שאגה אדירה. לשמע השאגה יצא האבא של הנערה החוצה וכשראה את האריה האימתני שאל אותו מיד לרצונו. ' את בתך', שאג האריה, 'את בתך אני רוצה לשאת'... האיכר נדהם אולם מיד התאושש - 'ברצון, אתן לך את בתי, אבל אם בתי תראה אותך ככה היא תמות מפחד... לך לפחות תוריד את רעמת השיער האיומה שלך'... 'טוב', אמר האריה והלך למספרה הכי בעיר, וחזר קצוץ שיער לחלוטין... ושוב שאג את שאגת האימים שלו ושוב יצא האיכר- ' את הבת שלך', שאג האריה "ומיד"..."בסדר", השיב האיכר, רק תעשה טובה, הציפורניים האלה שלך... הבת שלי תראה אותם-היא תמות מפחד. לך קצץ אותם ואני כבר נותן לך את בתי'... 'אל תשכח, אני מיד חוזר', השיב האריה ושם פעמיו אל המניקוריסטית הטובה בעיר... 'ואל תשכח גם להוריד את הגולה הזאת המאיימת בקצה הזנב'. צעק לעברו האיכר... אחרי כמה זמן שוב נשמעה שאגת האריה בפתח הבקתה, יצא האיכר והתבונן בהנאה רבה באריה... 'דבר אחרון אני מבקש ממך', אמר איכר ונימה של לעג נשמעת בדבריו-'המלתעות שלך, השיניים האיומות האלה. זה לא מתאים לבתי. לך עקור אותן וראה את העניין סגור'... כשחזר האריה ובמקֹום שאגה הצליח להשמיע בקושי איזו יללה מגוחכת. 'כן מי אתה'? שאל האיכר. 'מי אני'? 'אני האריה שבא לקבל את בתך לאישה' 'את בתי'?!, 'בחיים לא אתן לייצור כמוך, חסר צורה ואופי... לאחד כמוך שמוכן לשנות את עצמו, את התכונות המיוחדות לו', אמר האיכר והכה במקל שבידו על גבו של האריה חסר הצורה שנמלט מהמקום בבושת פנים...
מוסר השכל: אם אנחנו רוצים להשיג משהו, עלינו לשמור על הסמלים החיצונים שלנו, האופי האמיתי שלנו ולא להתרפס ולקבל מיד דעות המשפיעות על הטבע שלנו... לכן אל תשתנו בשביל אחרים...הם לא ראויים לכך...
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/
דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.