דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

''דבר אחד בטוח, ששום דבר אינו בטוח''

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב(  כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מדה בזה?  בספר "תהילה לדוד", תירץ עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה", ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוה" בגימטרי' 19 שחוה היא 'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה לדוד(

"דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות" (יד, ב) - משה נצטווה לדבר אל בני ישראל לעשות תשובה, "וישובו". ועיקרה של התשובה לעשות חניה על יד הפה, שלא לתת לפה יותר מדי חירות. (ר' משה מקוברין)

דַבֵּר אֶל בּנֵי יִשׂרָאל ויָשֻׁבו ויַחֲנוּ לִפנֵי פִּי הַחִירֹת. - כל אחר מעבירות שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם - שלא ידברו מה שלא צריך. (דבש השדה)

דבר אשר אינו מוצא בו עניין-  קשה לבצעו לזמן ממושך.

"דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה).

דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות - אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור.

בחירה נאמנה (על-פי 'עלי זיכרון', מעדותו של רבי ישכר-שלמה טייכטל הי"ד, המבוססת על ארכיון הקהילה היהודית בווינה)

שמו של שמשון ורטהיימר, בחיר תלמידי הישיבה בווינה, נודע למרחקים. אף שבא מבית עני, עשירים רבים חשקו בו לחתן לבנותיהם. מנעוריו התבלט שמשון כתלמיד חכם בעל שיעור קומה ומידות נאצלות. בסופו של דבר זכה בו ראש הקהל של העיר מדלינג, הסמוכה לווינה, אחרי שפנה אל רבו וביקש לשדך את תלמידו האהוב לבתו. "אתן ככל שיורה הרב", התחייב; "עשיר אני ובעל יכולת".

הברכה ניתנה, והשידוך יצא אל הפועל. הבשורה על שידוכי החתן העילוי הייתה לשיחת היום באזור. זו הגיעה גם לאוזניו של ראש הקהל בווינה, וזה חש צביטת אכזבה. אף הוא השתוקק לקחת את שמשון לחתן, אך החמיץ את המועד.

ההכנות לחתונה החלו, ואז אירע פתאום אסון כבד - שריפה גדולה פרצה בעיר מדלינג. הלהבות התפשטו במהירות מבית לבית. כשהושגה שליטה על האש התבררו ממדי האסון: הדליקה גבתה קרבנות רבים, ורכוש רב עלה בלהבות. גם בית ראש הקהל נהפך לאפר, ובין האודים העשנים נמצאו גופותיהם של החותן והחותנת העתידיים של שמשון.

שמשון היה מוכה הלם וצער. ככל שניסה לברר את שלומה של כלתו, לא הצליח להשיג מידע ממשי. היא נעלמה. איש לא מצאהּ בין הנספים או הפצועים. ההערכה הייתה כי אף היא קיפחה את חייה.

ליבו של שמשון לא קיבל את ההנחה כי כלתו נספתה. הוא הוסיף לשאול ולברר על דבר גורלה. אולי אחרי מות הוריה ואובדן רכוש המשפחה החלה לנדוד ממקום למקום? אולי אין היא מעיזה ליצור עמו קשר, אחרי שאין ביכולתה לאפשר לו ללמוד תורה אחרי החתונה, כפי שהבטיח לו אביה?

העלם הצעיר החליט: הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את כלתו, וכל עוד לא יידע בבירור מה עלה בגורלה, לא יקבל שום הצעת שידוכים.

הימים חלפו. אט-אט החל הספק לכרסם בליבו של שמשון. באותה עת החל ראש הקהל של וינה ללחוץ עליו לשאת את בתו. "היא ברוכת מעלות", ניסה לשכנעו, "וגם אני התברכתי בעושר רב ואוכל לפרנס אותך ברוחב יד. ובאשר לכלתך האבודה - אם יתרחש הנס והיא תופיע פתאום, אפצה אותה בסכום גדול, כדי לפייסה".

אלא ששמשון עמד בסירובו. ראש הקהל לא ויתר. הוא פנה אל רבו של שמשון, וביקשו להורות לתלמידו להינשא ולהקים משפחה.

אחרי השיחה עם רבו לא יכול היה שמשון למאן עוד. "אני מסכים", אמר לרבו בלב חצוי, "ואולם אני מבקש להציב תנאי לפני המחותן: החתונה תתקיים בעוד חצי שנה. עד אז המחותן מתחייב לערוך בכל שבוע סעודה בעבור עניים נודדים. עליו לפרסם על דבר הסעודות האלה באזור. אני עצמי אשרת את האורחים ואגיש להם את מנתם".

המחותן הביע מיד את הסכמתו למהלך, והצדדים הכריזו על השידוך. החותן החל לממש את התחייבותו. הוא ערך סעודות כיד המלך, והשמועה עליהן עשתה לה כנפיים. עניים רבים נהרו לווינה כדי לסעוד את נפשם בארוחה טובה.

פעם אחת הבחין אחד הסועדים באישה צעירה היושבת בפינת האולם וממררת בבכי. הלה הניח שבוודאי נותרה רעבה, והגיש לפניה מנה ראויה. אלא שהאישה דחתה את הצלחת מעל פניה, והוסיפה להתייפח. "אנא, מדוע את בוכה?", הפציר בה האיש. בסופו של דבר פלטה: "כיצד לא אבכה בשעה שלוקחים ממני את חתני!".

דברי האישה התגלגלו מפה לאוזן, עד שהגיעו לשמשון. הוא נדרך וביקש לראות את האישה הבוכייה. כשראה אותה זיהה מיד שזו כלתו הנעלמת. מיד ניגש אל המחותן והודיעו: "צר לי, עלינו לבטל את השידוך. מצאתי את כלתי הראשונה".

המחותן נדהם מההתפתחות הפתאומית, ומגדלות הנפש של שמשון, המוכן לוותר על חיי שפע נטולי דאגה ולשאת כלה יתומה וענייה. בהתייעצות עם רעייתו החליטו השניים לשאת בהוצאות חתונתם של שמשון וכלתו הראשונה.

הסיפור המרגש התפרסם במהירות בעיר. הכול שחו באישיותו האצילית של שמשון, שוויתר על עושר וחיי רווחה כדי לשמור על נאמנותו לכלתו הראשונה. אפילו לחצר הקיסר לאופולד הראשון הגיעו הדברים, והוא ביקש לתהות על קנקנו של האיש.

"מניין באה מידת הנאמנות הזאת?", ביקש לדעת.

שמשון השיב בפשטות: "אם אדם חדל להיות נאמן, הוא חדל להיות אדם!". התשובה כבשה את לב הקיסר, והוא אמר: "אני זקוק לאדם נאמן כמוך", ומינה אותו לגזבר החצר.

מעתה נזדמנו על שולחנו של רבי שמשון ורטהיימר תורה וגדולה כאחד. הוא שימש ראש הרבנים באוסטריה, מורביה ובוהמיה, והעושר והחוכמה לא פסקו גם מבניו אחריו. דורות של תלמידי חכמים יצאו ממנו, ובהם גדולי ישראל מפורסמים, ואף משפחת הלפרין המיוחסת מוצאהּ ממנו.

הסוכריות של הרב

בחור בבני ברק, למרבה הצער, עזב את היהדות ועבר לגור יחד עם בן דודו החילוני. למרבה הצער, העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודיה. בן דודו החילוני כעס ומאד הוטרד מהעניין אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין. בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיוון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו, לפחות שילך איתה, ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו. הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו". הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת שוב בילה על המרפסת עם האייפון שלו. 

בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו ימסור הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל. 

בצעד מפתיע, הבחור הסכים. אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת. הרב שטיינמן הביט בו ושאל, "כמה זמן אינך שומר שבת?". הבחור ענה, "שנתיים". "ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?" "כן, בערך ארבע פעמים". "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?" "בערך 10 דקות". "אה, אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך. שבת שלום". הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו. המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח. הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות.

שאלו אותו מה גרם לו ללכת לשיעור. הנה הוא מעשן ומשחק באייפון בשבת ר"ל והוא הלך לשיעור? הוא השיב שכשהיה בכיתה ד' בחיידר, הכיתה שלו הלכה להיבחן אצל הרב אהרון לייב שטיינמן. המלמד ביקש שהילדים יקבלו שאלות קלות, ואכן הרב שטיינמן שאל שאלות שכל ילד ידע. כל ילד, כשענה את תשובתו, קיבל סוכרייה מהרב אהרון לייב. כשהגיע תורו של ילד זה הוא לא ידע את התשובה. הרב אהרון לייב שאל אותו שאלה קלה יותר. שוב לא ידע הילד לענות. משכך, גדול הדור שאל שאלה עוד יותר קלה ושוב לא ידע הילד. כשהסתיימה הבחינה, לכולם הייתה סוכרייה חוץ מהילד הזה. תוך שהילדים יצאו מהחדר ביראת כבוד, הרב אהרון לייב סימן לילד לגשת אליו. הוא אמר לו - "בתורה וביידישקייט אנחנו מקבלים שכר לפי המאמץ, לא לפי התוצאות. כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת, ולכן הם קבלו סוכרייה אחת. אבל אתה התאמצת ב-3 שאלות, ולכן אתה תקבל 3 סוכריות." ובחיוך, הושיט לילד 3 סוכריות...!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/