" לא בכל אדם שעבר את גיל השמונים אתה מבין את הביטוי "גבורות". איני מתכוון לאלה הסובלים מירידת כושר המחשבה דווקא אלא לאלה שמחשבתם ורוחם איתם - גם ביניהם רק לעתים רחוקות אתה פוגש רוח שניצלה היטב את רבות השנים והלכה וגדלה ככל שראתה עוד. העניין אינו כרוך רק בעצם קיומם הבריא של כישורי התודעה. הרי יש ראשים מבריקים שרוחם נקרשת כבר בגיל ארבעים או חמישים וגם אם הם מסגלים שינויים או סגנונות חדשים אתה חש היטב שרק מבחוץ הצטבעו. העניין טמון כנראה בגדילה שאינה נעצרת. בצורך לגדול, ולא פחות מכך - בהסכמה לגדול.

ב"עיבל", קובץ השירים החדש של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 2009), אתה חש במלוא עוזו את משב הרוח החיה הזאת ואת התוקף השייך כולו לזקנה שאינה מתחפשת לנעורים חדשים ואינה מתפתה לרגשנות או געגועים לימי זוהר אבודים. כך נשמעת רוח אנושית שלא פסקה מלצמוח, ולאחר שמונים שנה - נאצרת בה כבר מסה קריטית כזאת המשנה בה משהו עמוק, זו ה"גבורה". הדברים שתשמע ממנה לא יישמעו מאדם צעיר יותר - דברים שזיקוקם זקוק לפחות לשמונים שנה עלי אדמות."

אריאל הירשפלד כותב על חיים גורי בן השמונים ושש שפרסם זה עתה את ספרו האחרון ולטעמי הטוב מכולם-"עיבל" שאולי הוא בכלל אחד מספרי השירה הטובים ביותר שנפרסמו אצלנו השנה. זוהי לא התבגרות עפי הדגם האמריקני -של השלמה עם העבר -של היעדר ספקות ,להיפך זוהי הזדקנות שמרשה לעצמה לא לעשות הנחות,מלאת סתירות פנימיות ומכילה אותן.

 "הכל נהפך לפרה קדושה שנשחטה והשאירה אחריה רק נוסטלגיה וקיטש. אבל אצל גורי אין אשליות ואין הונאות, אין הסבר למה התנוונה תנועת העבודה. שירים טובים לא באים לתת לנו תשובות טובות, אלא לשים לנו לפני העיניים את השאלות הקובעות את חיינו. ואת זה גורי עושה בלי לרחם, לא על עצמו ובטח לא עלינו.

אם תפגוש בצדיקים ההם/ שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט,/ מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות". בגיל 86 כתב חיים גורי שירים צלולים ומרעישים על הרע שלנו הישראלים. רק אל ישלו את עצמם הצדיקים ההם, הרוחצים בנקיון כפיים אל מול הרע מאוד, שהנמר הזקן קהו שיניו. הוא עדיין נושך. "(ניסים קלדרון)

ועוד נמר זקן נושך הוא קלינט טיסטווד שבזיקנתו יצר את מיטב סרטיו -סרטים נושכים,שואלים שאלות על החלום האמריאי,וגם לא פוחדים ללעוג למיתוסים שאיסטווד תרם להם בצערותו. 
"מה הם כבר יכולים לעשות לך כשאתה נכנס לשנות השבעים שלך?"הוא שואל

 כשאתה מזדקן אתה חושש פחות מהספק,הספקות אינן מנהלות את ההצגה,המרכיב של העינוי העצמי ניטל מהספק(קלינט איסטווד)

?

"אם הגעתי עד לכאן בוא לא נהרוס את זה עי' חשיבה."(הוא אומר באירוניה)

 .

רבות מהקבוצות שלי ללימודי ציור ופיסול  הם קבוצות של אנשים מבוגרים.שום דבר לא דומה לסטראוטיפים מלבד איזו תחושת נינוחות וחמימות שלי מול האנשים הללו.מכל הדיעות הקדומות שעליהן מדברים הרי זו שעוסקת באנשים זקנים וביצירה בגיל מאוחר היא הפחות מדוברת.

אנשים משתנים ומתפתחים כל הזמן,חלקם כמו גורי ואיסטווד עושים את הקפיצה המשמעותית ביותר אחרי גיל שבעים.יותר שתלוי הדבר ביכולת טכנית מדובר כאן באמונה ריגשית שהדבר אפשרי

ואת זו אנחנו לא פעם שוללים מהם חברתית.זה עולם של צעירים(חוגי אומנות לילדים ונוער),אנחנו לא שומעים די  את הקולות האחרים.(יום כיף)

"את החיים שנשארו חלקנו חרש כחלק שלל,

זכינו בארכה שהענקה. רבים שמרו על שתיקה...

 לפנות בקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשך,

שבקש עצות בין העצים לבין האבנים.

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא

אלו רק שמענו בקולה