הופר אמר משהו על זה שמרכז מה שעניין  אותו מבחינה מקצועית הוא לצייר צל,אני לא זוכר את  המילים המדויקות אבל אני זוכר את התחושה שעלתה בי-(מין זיהוי של בן אותו מין)מי יכול להגיד דבר כזה יותר ממנו ,הצייר האמריקני שניסה להראות את הצד האחר של אמריקה דווקא עלידי התעסקות באותם מיתוסים ונופים שאחרים ראו בהם את את האור ואת הכח.ניו יורק שלו  גורמת לך לחשוב על התאבדות,ולא שאין שם יופי ,אבל הבדידות והניכור.אפילו כף קוד אצלו  הוא לא מקום לבני אדם.עבורי (אולי בגלל הבוהק של הדרום בו גדלתי) הצל אצל הופר היה תמיד אלמנט מנחם. החיים נמצאים בצל-האור משאיר את הדמויות של הופר דו מימדיות -הנחמה היא בצל.-שם נמצאים המימדים החסרים.

ויש כמובן את משל המערה של אפלטון שם הצללים מקבלים משמעות שלילית,הטלות המציאות שאותם אנו מסוגלים לראות(אבל ככל שאני מתבגר כך פחות ופחות אפלטון קוסם לי-בהמשך לדיוננו ,אהובתי, בעניין מקום המנוחה של היד שלי ).

לעומת אותו אפלטון  שדנו בו יותר מידי- יש את סיפורו של פלין על מקור הציור -ועל פיו משרתת מקורינת  שצירה על הקיר על פי צל אהובה את דמותו -היא זו שגילתה את האומנות.יש בסיפור הזה דברים  שמדברים אלי- קודם כל זה קושר את האמנות  לאהבה-לעומת הסדומזוכיזם המנוכר וחסר המין של אפלטון.והרפרזטציה קשורה להעדר אור ,לכתם השחור .בעניין הזה גם הצילום שלא פעם מתארים אותו כציור או פיסול באמצעות אור ,הוא למעשה ציור באמצעות צל .

עפ' פיאזה היכולת של ילד לזהות את צילו שלו מתפתח בשלב מאוחר מאוד(עפי פיאזה רק בגיל חמש!במקום אחר הוא מדבר על גיל תשע כגיל שבו מבין הילד  לחלוטין את קשר שבינו לצל שהוא מטיל שהוא לרוב  מעוות),לעומת זאת לאקן מציין את שלב המראה הנרקסיסטי שבו הילד מזהה ועוסק בבואתו בגיל חצי שנה עד שנה.

בסיפורו של פיטר שכמיל (1811)(Peter Schlemihl) מוכר פטר את צילו לזר(לשטן) והופך עקב כך לעשיר,אבל הוא אינו מאושר הוא מאבד דבר מה,החלק השני של הסיפור עוסק במסעו להחזרת צילו .(אבל הוא אינו מצליח -מאוחר מידי.

גם פיטר פן מאבד את הצל שלו..(ואני חושד שגם מיקל ג'קסון ניסה)

היכן שיש אור חזק גם הצל עמוק-גתה

לא פעם ראשונה שאני מדבר על חיבתי לפילם נואר (חשבו על משחקי האור והצל החדים  בסרטים הללו שנובעים לא מעט מסרטי האכפרסיוניזם הגרמני),לאחים כהן בצומת מילר שעוצב כמחווה לסרט האפל יש דמות שנקראת "הצל".(ימי כיף)

ןאי אפשר כמובן בלי יונג שבנה קרירה על הצל כהשלכה של כל רגשותנו השלילים."יש פער עמוק בין מה שהאדם באמת לבין היצוג שלו".ואי אפשר בלי משהו על אי חיבתי לאנשים מוארים. הפרודיניזם המאוחר רואה בצל או בתפישת הצל את תפיסת ה"אחר"(לא פעם האחר שעליו ניתן להשליך את כל מה שאנו לא אוהבים בעצמנו) יש אין ספור ראיות פרוידניות לקשר שבין הצל לאשמה.(אני קושר בן הצלחה לאור_לעמוד מתחת לזרקור-לא פעם חשבתי שאומנות שעוסקת בהצלחה בלבד היא אומנות מנוונת- אומנות היא עיסוק בצל ,בכישלון לא פחות מהשג.חוג ציור לילדים ונוער רחובות

(רמברנט המאוחר (זה שמצליח פחות באמסטרדם של אותם ימים )בונה נוסחא של 20 אחוז אור בציור -ו80 אחוז צל(אני בתקופת רמברנט שלי).