אל תתנצלו שאתם קיימים

כשאני מסתכלת מסביב אני רואה יותר מדי אנשים שמתנצלים שהם קיימים. הם סוגרים את עצמם בבועות של הסוואה ע"מ להתמזג עם הסביבה כדי שאף אחד לא יבחין חלילה, בקיומם. הם מבטלים את עצמם ולא שואפים לשום הישג כדי שלא לבלוט מעל הסביבה שלהם ואם בכל זאת יהיה להם הישג כלשהו הם ימעיטו בערכו ויסכימו לתת את הקרדיט למישהו אחר.
הם חיים בתחושה שהם לא רוצים להרגיז אף אחד ויעשו הכל כדי לא למשוך תשומת לב.

כשטיילתי לי בטבע אני זוכרת שראיתי כלנית מצויה, מאלה שבימות החורף פורחות, ממלאות שדות שלמים ומנקדות אותם בצבע אדום. הכלנית בלטה במיוחד על רקע הבוץ החום שמסביבה ולא יכולתי שלא להבחין בה. התקרבתי אליה, רכנתי לעברה כדי לראות אותה מקרוב והתפעלתי. היא פרשה לרווחה את כל 6 עלי הכותרת שלה, האבקנים בצבע דיו כחול כהה מילאו את כל החלק הפנימי שלה והיא זהרה בכל עצמתה ובכל יופיה כי זה התפקיד שלה בטבע.
היא לא התנצלה שהיא אדומה, היא לא התנצלה על כך שהיא בולטת ויפה, היא פשוט היתה שם ועשתה את מה שמוטל עליה לעשות, למשוך חרקים, להפיץ זרעים וכדרך אגב גם לקשט את העולם ולהפגין את הייחודיות שלה.

אז אם הטבע לא מתנצל על עצם קיומו ולא מנסה לגמד ולטשטש את ההישגים שלו (ויש לו הרבה כאלה), מדוע אנחנו כבני אדם שגם אנחנו חלק מהטבע כן מטשטשים את עצמנו ומתנצלים על זה שאנחנו קיימים?
אני מניחה שהתנהגות כזאת נובעת מחוויות ילדות לא נעימות שחווינו. חוויות שבהן אזרנו אומץ והראנו לעולם את טבענו האמיתי וחטפנו ביקורת מאנשים בסביבה שלנו.
זה יכול להיות ציור שציירנו מכל הלב, היינו גאים בו וכשהראינו אותו למישהו משמעותי לנו הוא אמר שזה סתם קשקוש. זה יכול להיות מורה / גננת/ ילד מהכתה שהשפיל אותנו לפני שאר הילדים על כך שניסינו להראות את טבענו האמיתי.
זה יכול להיות הורה שבלי כוונה (או עם כוונה) הוציא עלינו את התסכול שלו בגלל הצרות שלו ועצם זה שהעזנו להפגין את טבענו האמיתי שיקף לו את חוסר היכולת שלו להפגין את אותו דבר וזה עורר עלינו את זעמו.

מאז על הפצע הזה יתווספו עוד ועוד פצעים שיחזקו בנו את הדפוס שאסור לנו להיות אנחנו. הפצעים האלו ימשיכו לשלוט בנו כמבוגרים וימנעו מאיתנו להתנסות בשמחות שכל אחד מאיתנו ראוי לחוות מדי יום ביומו.
לא נשנה את העבר, אבל נוכל לשנות את ההתייחסות והפרשנות שלנו לעבר ולשכתב מחדש את סיפור חיינו. מה שהיה היה ואין טעם להמשיך לייסר את עצמנו ולהעניש את עצמנו בגלל משהו שפעם התרחש.
אני מציעה שבין אם אנחנו מודעים לפגיעות העבר ובין שלא שפשוט נניח לעבר שלנו, נניח לפחד שלנו לקבל ביקורת, נניח לפחד שיכעסו עלינו ולחשש להיות יוצאי דופן ונתחיל להקרין את האני האמיתי שלנו.

אני מציעה שנניח לעצמנו לזהור, נביא לידי ביטוי את הכישרונות שלנו, נראה את הרצונות והאמונות שלנו ונציג לראווה את התפקיד שלנו שנועדנו להביא לעולם.
הניחו לעצמכם לבטא את האני האמיתי שלכם, הקרינו אומץ, נחישות ואותנטיות. הקרינו עוצמה ולא תאמינו איך חייכם ישתנו לטובה.
תהיו אותם האנשים שבאמת נועדתם להיות, תחיו את החיים במלואם, קחו אחריות ואל תהיו יותר קורבנות של עבודה שלא מתאימה לכם, יחסים בינאישיים שגוזלים מכם אנרגיות ובטח לא של עצמכם.

בהצלחה
צילה שנהר - מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם רפואה משלימה. מטפלת בנוער ומבוגרים. 050-6402526   www.tzila.co.il