סיפורי האימון שלי

"החוכמה אינה למצוא נסיך, אלא לתת נשיקה לצפרדע שבתוכנו".  המקור אינו ידוע

ההתחלה

לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
ואני מרגיש שבאמצעות המפגש עם ה-coaching - אימון לפריצת דרך - מתאפשר לי להעניק לעצמי ולאנשים היקרים לי ביותר - מתנה ענקית.

לעיתים קשה להאמין עד כמה ניתן לשנות מציאות במספר צעדים פשוטים וממוקדים. בעמודים הבאים אני רוצה לשתף אתכם במה שאני עושה, בדברים שמביאים לי שמחת חיים, ובצעדים שמצאתי כי הם המשמעותיים ביותר, כאלו שעושים את ההבדל במהלך ה-coaching.

מהו אימון - coaching?

בעיניי זו גישה המאפשרת לאנשים להסיר את המחיצות בינם לבין המשאבים הסמויים שבתוכם, כך שיהוו מנוף להשגת מטרותיהם, משאלותיהם ואפילו חלומותיהם.

מאיפה הכול התחיל?

במשך שנים רבות הייתי יועץ ארגוני בחיל האוויר. לפני קרוב לעשר שנים התגלגלה לידי כתבה ששינתה את חיי. בכתבה היה תיאור עסיסי על בחור בן 26 שעד לגיל זה הרקורד הניהולי, האקדמי והעסקי שלו היו יוצאי דופן. ועתה הוא קיבל לידיו את אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל - והוא חסר רקע פרסומי לחלוטין.
כבחור רציני - נערך לתפקיד.

הוא החליט שבמהלך השבוע הראשון יראיין את כל העובדים ויכיר אותם מקרוב. ישב וגיבש ראיון מובנה ובו שאלות רבות. בבוקר היום הראשון נכנס אליו העובד הראשון.

"מהם הפרויקטים המורכבים בהם אתה עוסק?" היתה שאלת הפתיחה.
המרואיין שמולו השיב ברצינות רבה ובחוסר חשק לשאלת המראיין.
השאלה הבאה היתה: "מהם הקשיים הגדולים ביותר בתפקידך?"
ושוב המרואיין השיב בנימוס ובהיעדר חשק בולט.
ואז התחולל המהפך.
בדרך כלשהי הם התחילו לדבר על הדברים שהמרואיין אוהב לעשות בחייו.

"פתאום הבנאדם השתנה לי מול העיניים. הישיבה שלו הפכה קפיצית, הפנים שלו התמלאו חיוך, העיניים שלו זרחו, הקול שלו הפך לצלול וחי... כמראיין לא הבנתי מה בדיוק קורה, וככה זרמה לה השיחה עד לסוף הראיון", סיפר מנהל משרד הפרסום.

לדבריו המרואיין יצא עם מצב רוח מרומם והמראיין שלנו הרגיש אבל וחפוי ראש, איך מתוך כל השאלות שהכין הצליח לשאול רק שתיים וכיצד הרס את כל הראיון...

לפני שהספיק לנשום נכנס המרואיין הבא והסיפור חזר על עצמו: השיחה התגלגלה למה שמלהיב את המרואיין. הוא התמלא חיות כשהוא פירט וסיפר מהם הדברים שמדליקים אותו...

בסוף שני הראיונות המנהל שלנו יצא בהרגשה קשה ובכדי להירגע הלך לאכול משהו, וכמו בסרטים, בדרך נפלו לו האסימונים. פתאום הוא קלט שאם אלו השאלות שמדליקות את האנשים, דווקא איתן כדאי להתחיל את הראיון.

וכמו שניתן לנחש - הראיון הבא התחיל בשאלה: "אני מאוד סקרן לשמוע מה מלהיב אותך בחיים", והמשיך בשאלה - "ואם החיים הם תוכנית כבקשתך, איך הם נראים", ולסיום הראיון קינח בפאנץ' ליין: "ומה מכל הדברים האלו, אתה יכול ליישם אצלנו - פה במקום עבודתך?"

ובכך מיצב את משרד הפרסום ככתובת למימוש מיטב הכישורים והחלומות של העובדים בו. לדבריו, תוך שבוע רץ סיפור מטורף בעולם הפרסום: שהגיע מנהל כריזמטי, אוהב אדם, שאנשים מוכנים ללכת אחריו "באש ובמים למען ירושלים".

בסוף השנה ההישגים העסקיים של המשרד שברו את שיאי כל הזמנים ותור הפרסומאים שהמתינו להתקבל אליו כמעט ולא נגמר.

סיימתי לקרוא את הכתבה מרוגש מאוד ואמרתי לעצמי - "אלוהים אוהב אותך", וגם: "אם זה טוב להם, זה בטוח מתאים גם לחיל האוויר בו יש אנשים מצוינים, הישגיים ותאבי תוצאות".

ומאז, בעשר השנים האחרונות אני מיישם את האימון (coaching) בכל ההזדמנויות, הארגונים והסביבות שאליהם אני מזדמן. גיליתי שזה מביא לי שמחה ענקית, מעצים אותי, את בני משפחתי ואת האנשים שנחשפים לעשייה זו.

במשך שנים רבות אני משמש יועץ ארגוני, מכשיר יועצים ומשמש סופרווייזר שלהם, בנוגע לסוגיות היעוציות בהן הם זקוקים להכוונה ולייעוץ.
גיליתי באימון גישה, מתודולוגיה ופרקטיקה שווי לב.

למה הכוונה?

כאדם בעל קושי בדחיית סיפוקים וצורך בהצלחות ודאיות ומהירות, האימון מאפשר לי גילוי יבשות חדשות.
בעיניי, אין כמוהו בהעצמה, במיקוד אנרגיה ובתוצאות פורצות דרך במינימום זמן.

האימון הוא חוויה מרגשת, הגורמת לאנשים לאהוב את עצמם יותר ולזהות במראה איכויות שלא ידעו על קיומן לפני-כן.

הוא מאפשר גילוי כישורים ופיתוח יכולות שהמתאמן לוקח לכל מרחבי חייו.

כדי לחוש קצת את הדברים אביא מספר דוגמאות מקטעי אימון.
לצורך ההצגה שונו חלק מהפרטים של האנשים שבסיפור.

כרמית

כרמית, בחורה בעלת הופעה מרשימה, התיישבה מולי.
כששאלתי אותה לאיזו מטרה באה, השיבה: "חתן, אני רוצה למצוא חתן".
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה להגיד לה שאני מצטער, אבל איני משרד שידוכין.
אבל היה בה משהו שאמר לי, רגע, קח קצת אוויר ותקשיב.
אני מתרווח בכיסא וכרמית מתחילה לגולל בפני איך תופסים חתן: מה עושים בפגישה הראשונה ומה בשנייה, מהם הטריקים והשטיקים שכדאי לנקוט בהם, מה עושים עם העיניים, מהי תנוחת הישיבה הרצויה ואילו שדרים נכון להעביר...
אני יושב המום בכיסא ולא מבין לאיזה סרט הכנסתי את עצמי.
השטף של כרמית מתגבר.
מרגע לרגע נעשה לי רע.
כרמית מגלה בקיאות שלא מביישת את מיטב המדריכים בנושא.
יבש לי בגרון.
וככל שכרמית מתלהבת בסיפורה, אני מרגיש כובד שהולך וגדל באזור החזה.
אני שואל את עצמי למה נכנסתי לתוך הצרה הזאת, ומה בכלל אוכל לתרום לבחורה מדהימה שכזאת.
ואז, כשהיא לרגע לוקחת אוויר אני ממהר לשאול אותה: "וֶ... ?!"
הפעם היא מתחילה להצטנף בכיסא, הופכת חיוורת, מאבדת גובה והופכת הרבה פחות מרשימה. "במקרה הטוב, בליינד דייט אחד בחודש", היא משיבה לי.
עכשיו אני מתחיל לחזור לעצמי, מרגיש יותר אנרגיה, הנשימה מסתדרת, אני מזדקף בכיסא, הקול שלי צלול יותר.
"איך זה?" אני שואל.
והיא משיבה לי: "בשביל זה אני פה..."

אתם יודעים, ב-coaching עושים כל מיני דברים.
אחד הדברים הממקדים והמעצימים ביותר הוא להגדיר יעדים.
את היעדים מגדיר בדרך כלל הלקוח.

אני שואל את כרמית מהו היעד שהיא מעוניינת להציב לעצמה והיא משיבה לי: "בליינד דייט אחד בשבוע".
עכשיו אני רוצה לשאול אתכם - האם לדעתכם יש הבדל מהותי בין בליינד דייט אחד בחודש לאחד בשבוע?
נניח שבחודש יש ארבעה שבועות.
בכדי להתחקות אחרי התשובה אני מזמין אתכם לתרגיל קצר:
דמיינו מהי ההכנסה החודשית שלכם;  ועכשיו הכפילו אותה פי ארבע.
מה אתם חשים כעת?
בדרך כלל כשאנשים מדמיינים את הכנסתם  גדלה פי ארבע - מתפשט חיוך אוטומטי על פניהם.
במקרה שלנו, לא רק שכמות המפגשים  גדלה פי ארבע, אלא האימון אפשר לכרמית להתבונן במציאות חייה וליצור בה שינויים מרחיקי לכת.
במפגשים הבאים למדנו כיצד היא פועלת במצבים השונים, ובעיקר התחקינו אחרי הפער האדיר בין הכישורים הנדיבים לבין מימושם החלקי - בקשר שלה עם גברים.
בעבר כרמית היתה מתמלאת פחד מעצם המחשבה על המפגש שנכפה עליה (כל חודש) בגלל הצורך לעמוד במוסכמות החברה ולמצוא חתן.
היא ידעה שזה הולך להיות כישלון, ושעליה "להעביר" את הערב איך שהוא.
פתאום היא מצליחה להרגיש מרחב, מתאפשר לה להיות מאוד קרובה אל עצמה ואל היכולות והעושר שבקרבה, ולהביא לביטוי את שפע הכישורים שבתוכה.
היא חשה משוחררת וזורמת; ובהדרגה יוצרת במפגשים איכויות המזכירות את הסיפורים אותם תיארה לי בפגישתנו הראשונה.
במהלך האימונים מערכת היחסים שלה עם מפגשי ההיכרות השתנתה לחלוטין.
בשמחה גילתה שהיא מאוד אוהבת אותם - את מפגשי הבליינד דייט שכל כך התייראה מפניהם.
הם כובשים אותה, מרגשים אותה וגורמים לדמיון שלה לעבוד שעות נוספות...
אבל זהו עדיין לא סוף הסיפור.
אם בעבר, היא היתה מתהלכת ברחובות בצל, מצמצמת נפח כדי שלא יזהו אותה, חוששת שיראו שעל המצח כתוב לה בענק: "מסכנה - עדיין מחפשת חתן", הרי היום, היא מרגישה הרבה יותר כמו נמרה.
מלאה באנרגיות  ובאסרטיביות, היא פונה לחבריה ומכריה ומכריזה שהיא מחפשת חתן -יוזמת, שואלת וכמעט דורשת - שיאתרו מועמדים אטרקטיביים רלבנטיים עבורה...
שווה, לא...?!
כמה שינוי קטן, עושה הבדל גדול...
הדימוי שאני רואה מול העיניים הוא של אדם שמגיע עם הרבה מאוד מאוויים, משאלות ורצונות (כמו כרמית למשל), והם כולם יחדיו מעורבבים בתוכו (פעמים רבות ביחד עם מבוכה ותסכול), וברגע שאנחנו מצליחים לעשות סדר, לתרגם את הרצונות והמשאלות ליעד מוגדר - קורה משהו.
זה מרגיש ונראה אחרת.
משהו מהותי משתנה באוויר - במצב הצבירה שלו בתוך החלל;
אולי זה סוג של מיקוד ושל התרגשות שאנחנו הרבה פעמים משתוקקים אליהם וברגע שהם מתרחשים אנחנו יודעים לומר - לזה חיכינו...

דרור

דרור, בן 45, הוא בעלים ומנהל מפעל. אדם שרגיל לעשות את הכל לבד. הוא מעורב בתכנון, ברצפת הייצור, בשיווק והכספים עד כדי תחושת מועקה.
דרור פנה אלי כמי שרוצה לשפר את מצבו הכלכלי ולא בדיוק ברור לו מה הוא מחפש בהקשר לכך...
במסגרת האימונים, ערכנו תרגיל של דמיון מודרך.
בתרגיל, כשדרור בעיניים עצומות וכבר יושב בנינוחות רבה, ביקשתי ממנו לדמיין שאין לו בחיים מגבלות: לא של כסף, לא של זמן, לא של בריאות, לא של כבוד, גם אין לו כל מגבלה אחרת, וגם אין סיכוי שייכשל... במצב זה - כיצד נראים החיים שלו במיטבם: היכן הוא נמצא, מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר, מהי החוויה שלו, היכן הוא מרגיש אותה בגוף, מהם הצבעים והצלילים המיוחדים בהם הוא מבחין, מהם הריחות, המגע ואפילו הטעמים בגן העדן הפרטי שהוא בורא לעצמו... הזמנתי את דרור להעמיק את התחושה שנוצרת בתוכו, לשים לב למה שמתאפשר עבורו בתוך הבריאה החדשה של המציאות שהוא מזמן לעצמו.
בסוף ביקשתי ממנו לספוג לתוכו את החוויה ולהמשיך לשאת אותה בתוכו  גם לאחר שהתרגיל יסתיים ונחזור למציאות של היום-יום...
בסיום התרגיל דרור נשאר עם עיניים עצומות.
פניו היו סמוקים.
נראה היה שהוא עובר חוויה משמעותית.
כשפקח את עיניו - ישר אמר לי: "זהו". שאלתי אותו, "מה זהו?" השיב לי, "הכול סגור". "מה סגור?" אני שואל ואין לי שמץ מושג במה מדובר.
אני מנסה לעכל את הדברים שדרור יורה בצרורות.
"אני, שעובד היום כמו חמור, מצאת החמה עד צאת הנשמה - יוצא לפנסיה!
יהיה מנכ"ל שינהל את המפעל, אני אעשה רק תכנון אסטרטגי ובקרה מרחוק. נקודה".
ואם לתמצת את הדברים, מרגע שדרור ראה את התמונה לנגד עיניו - התחושה היתה שאין דרך חזרה.
זה מספר חודשים, אנחנו מיישמים את חזונו ואת תוכניותיו צעד אחר צעד - בדרך למימוש המיוחל.
הגענו לשינויים הבאים - בעוד חמש שנים דרור מתכנן לצאת לפנסיה. המפעל שכולו עובד היום בטכנולוגיה מסוימת, עובר לטכנולוגיה אחרת, המבנה הארגוני במפעל משתנה מקצה לקצה, ערוצי התקשורת הפנים-מפעליים עוברים רוויזיה, הלקוחות שהיום הם ממגזר מסוים במשק, עוברים להיות ממגזר שונה לחלוטין.
ואם תשאלו אותי, זה ייקח הרבה פחות מחמש שנים עד שדרור יוכל לממש את כוונותיו ולצאת לפנסיה.

יכולתנו לחזות ולדמיין את עתידנו במיטבו - מהווה מנוף אדיר לאימון.
ככל שאנחנו מדמיינים אותו באופן עסיסי, מושך, מפורט, רב-חושי וחי - כך המנוף גדל והמגנט מתעצם.
ככל שהוא ממוקד ובהיר, כך היציאה לדרך הופכת קלה וזורמת.

במהלך השנים גיליתי שבלי קשר לאופן בו מתחילים, תמיד הסיפור משכפל את עצמו. כוונתי לכך שדקה אחרי שהצבת מטרה גדולה, יעד מאתגר או חזון אטרקטיבי, אתה נתקל בבעיה שחוסמת את דרכך.
אין לי הסבר טוב לתופעה.
ההשערה שלי שהדבר קשור לעזיבה שלנו את אזורי הנוחות שבהם אנחנו מורגלים; ולכך שהמטרה הגדולה מציבה אותנו בתחילתו של ניווט פחות מוכר, רווי מהמורות ומכשולים עבורנו.
בעצם השאלה המרכזית ואולי היותר אמיתית באימון, אינה מהי המטרה או החזון אותו מציב המתאמן; אלא, כיצד מתמודדים עם המשוכות שבדרך... מה אתה עושה כשאתה מגיע למבוי סתום וכיצד אתה יוצר פריצת דרך?
ניסיוני מלמד אותי שההבדל בהצלחת אימונים קשור ליכולת ההתמודדות עם מה שנתפש ונחווה בעיני המתאמן כמחסום עבורו.

ניר

בן אחותי ניר קיבל לפני מספר שנים זימון למבדקי קורס טיס ואחריהם לגיבוש.
לפניו ניר סיפר לי שהוא חושש מהמסעות הארוכים של הגיבוש, ובאופן מיוחד היה מוטרד כיצד יסיים אותם כשהוא כבר מותש ועדיין קילומטרים רבים לפניו...
הצעתי לו שכאשר הוא חש שכבר אין לו כוח, שלא יחשוב על הקילומטרים הרבים שעדיין מצפים לו;
במקום זאת - שירכז את תשומת הלב בצעד הנוכחי.
שישאל את עצמו האם יש לו מספיק כוח להרים את הרגל, לשלוח אותה קדימה ולהניח אותה, ואחר כך לעשות זאת עם הרגל השנייה, שוב ושוב ושוב...
כיום ניר הוא איש צוות אוויר.
בטייסת הקודמת שלו נבחר למצטיין נשיא המדינה.
בהמשך הדרך הוא אף נבחר להיות חלק מצוות ההקמה של טייסת מטוסי ה- f16 החדשים שהגיעו לישראל...
אין לי ספק שבכל מקרה ניר היה מסיים בהצלחה רבה את קורס הטיס.
השאלה היא - האם בכלל היה ניגש לגיבוש ואיך היה מתמודד עם המסעות שעבורו היו כמעט אין סופיים.

פגשתי מתאמנים מדהימים, רבי יופי וכישורים, שהאמונות שלהם לגבי מסוגלויותיהם לא עמדו בשום קשר ליכולות האדירות שלהם בפועל.
ההסבר העיקרי לפער האדיר הזה, חזר על עצמו שוב ושוב: הפחד מכישלון.
חלק מהאנשים חוששים ממצב של קבלת תשובה שלילית, אחרים חוששים שקשר טוב ייהרס, ויש כאלו שפוחדים לפגוע בשמם, בדימויים ובמוניטין הטוב שלהם.
המכנה המשותף הרחב יותר קשור לכך שהאמונות וההרגלים הללו טבועים בנו כה עמוק שלרוב איננו בודקים את תקפותם וישימותם ביום יום. הם חלק מהזהות הזמינה שלנו.
אנחנו מקבלים אותם כחלק מהמציאות שלנו. מעין עסקת חבילה.
הדבר מזכיר לי את הסיפור הנפלא על הפיל האדיר בקרקס שעומד בשלווה כשהוא מחובר בשלשלת ליתד קטנה.
ועל שום מה הפיל הענק שיכול הרי לפסוע בנחת ולעקור בהליכתו את היתד כמעט בלי שיחוש בכך, על שום מה הוא בוחר להישאר קשור ליתד?
ייתכן שאחד ההסברים לכך, מקורו בעברו של הפיל.
ייתכן שהפיל הקטנטן היה קשור בינקותו אל היתד, ובמשך שעות וימים משך ומשך וניסה בכל כוחו לעקור אותה.
במהלך השנים, השלים עם זה שהיתד חזקה ממנו; ועם האמונה כי נגזר עליו להמשיך ולהיות כבול אליה בשלשלאות.
עתה בבגרותו כשהוא פיל ענקי השוקל מספר טונות וכוחו אדיר, כבר מזמן ויתר על הנסיונות וברור לו כי עליו לבלות את חייו בסמוך ליתד.
מעניין לאילו יתדות בחיים שלנו אנחנו כבולים? מעניין כמה מהן בכלל אנחנו מזהים? והכי מסקרן מה צריך לקרות כדי שנעקור ממקומן יתדות ישנות ונעיז לצאת לדרך למחוז חפצנו...

ארנון

ארנון הוא אדם מרשים.
מיד בכניסה הוא ממלא את החלל בנוכחותו.
יש לו מבט גלוי ומאוד נעים.
הוא משדר מסר של אדם המרגיש מאוד בנוח עם עצמו.
האימון איתו ארך שני מפגשים וניצחון מזהיר.
בעיניי ההצלחה בו היתה קשורה ל-drive החזק שלו ולאומץ שלו להעיז;
ואולי גם לכך שהתערבותי המינימאלית כמאמן, אפשרה לו לעשות את העבודה...
ארנון פתח ואמר שהוא רוצה למצוא עבודה שמתאימה לכישוריו ולשאיפותיו.
(אכן, מבט בקורות החיים שלו גילה שמדובר באדם ברוך כישורים ועשייה שמצא עצמו באמצע החיים ללא פרנסה).
הוא סיפר ששלח את קורות החיים למאות כתובות.
הרוב המוחלט כלל לא התייחס, והמיעוט השיב תשובות מנומסות.
הבטתי בו ואמרתי : "וֶ... ?!"
וארנון השיב: "בכדי להתקבל לעבודה אתה חייב ליצור קודם פגישה - ראיון עבודה".
הנהנתי בראשי להסכמה ושוב אמרתי : "וֶ... ?!"
וארנון הסביר שבשביל פגישה צריך קשרים.
ושוב הבטתי בו במבט מאשר וחזרתי על שאלתי הקצרה...
הפעם, ללא התראה ארנון צעק וכמעט קפץ מכיסאו:
"אתה לא מצפה ממני שאפעיל את הקשרים שיש לי!"
באימון, לרוב כשאנחנו מגיעים לנקודה משמעותית ניתן להבחין בה באמצעות רמז: משהו שמשתנה בטון הדיבור, שינוי בתנוחת הישיבה, משהו שהמאמן חד העין פתאום מבחין בו, סומק שמתפשט בפני הלקוח, פשיטה או סגירה של ידיים, שינוי קצב הדיבור, תמורה באנרגיות של הלקוח, התקרבות או התרחקות שלו...
הפעם לא נדרש רמז. ארנון התנהג כאילו דרך על מוקש שעה שחצה את הגבול...
מבחינתי זו היתה הפתעה אליה לא הייתי מוכן...
שאלתי את עצמי מה קרה פה, מדוע הוא מגיב כך... ועוד לפני שהבנתי מה קורה היה ברור לי שאנחנו נמצאים באי המטמון...
אבל השאלה אינה רק איפה נמצאים אלא מה עושים בכדי שהמטמון לא יהפוך לאבדון...
החלטתי לפעול בזהירות.
שאלתי את ארנון מה קרה? ובכך הפניתי את תשומת לבו של ארנון לכך שמשהו אכן קרה.
וארנון השיב אוטומטית שאין בכוונתו להיראות מסכן ולהתחנן לפני מקורביו שיסדרו לו עבודה.
פתאום זה הפך להיות ברור.
הגבול הוא גבול המסכנות או ליתר דיוק מה שנחווה על ידי ארנון כתחנונים ומסכנות.
אמרתי לארנון שערכיותו מאוד בולטת בעיניי, והבטחתי שאין בכוונתי להפוך אותו למסכן, להיפך, הוספתי, תכלית האימון להעצים אותך ולסייע לך לממש את מטרותיך.
ובכל מקרה, הרי הבחירה תהיה שלך מה לעשות ומה לא.
ארנון לקח אוויר והקשיב.
ביקשתי ממנו לערוך מיפוי מקיף של כל הקשרים שיש לו - העשויים להניב ראיון עבודה, ולשים לב ולהיות מודע לתחושות ולמחשבות שלו במהלך עריכת הרשימה.
הרשימה של ארנון התארכה מרגע לרגע.
הוא היה אדם רב חברים.
איש של אנשים, אדם שאוהב לתת ולסייע וחושש לקבל ולהסתייע.
במהלך המיפוי, ארנון הפליג למקומות חדשים, הוא נזכר בחברים משירותו הצבאי, הוא סיפר לי על מכרים מחדר הכושר ובשמחה איתר שמות מוועד ההורים בבית הספר...
עצם תהליך המיפוי עשה את שלו.
ארנון בעצמו הצביע על אלו שיוכל לפנות אליהם בקלות יחסית ואני מאוד עודדתי אותו וסיפרתי לו שבעיניי הוא מאוד אמיץ, וחרף הקושי והרתיעה הראשונית שלו, העיז להיכנס למלאכת מיפוי המכרים בשיטתיות וביסודיות האופייניים לו...
ארנון מאוד זריז, עד מפגש האימון הבא הוא הספיק להתראיין בשלושה מתוך רשימה ארוכה של ראיונות אותם הספיק לקבוע באמצעות חבריו וקרוביו...
מראיון לראיון הוא "הסיר את החלודה" ובסיום הראיון השלישי יצא בתחושה שמאוד רוצים אותו לתפקיד...
זה סיפור על אימון קצר עם סוף שמח.
היום ארנון נוסע ברכב מהודר של החברה בה הוא עובד, מנופף לי בשמחה בכל פעם שהוא חולף באזור, ואני כמובן מחזיר לו נפנוף נמרץ של מי שנזכר בסיפור המרגש והמעצים הזה בכל פעם מחדש...

תיכף נפרדים

עד כאן קצת על סיפורים וחוויות הקשורים לאימון לפריצת דרך - כפי שאני חווה אותם.
מצאתי שיכולתנו להסיר את המחיצות - בינינו לבין המשאבים שבתוכנו, מחוללת נפלאות.
גם למדתי שאימון אפקטיבי כולל פעמים רבות - הגדרת חזון מוחשי ואטרקטיבי, תרגומו למטרות וליעדים, ובעיקר פיתוח כישורי התמודדות עם המשוכות שבדרך.
עבורי האימון הוא מימוש של חלום.

לפני עשור כשגיליתי את נפלאות האימון, הבטחתי לעצמי שיום אחד אהפוך אותו למרכז חיי: אאמן, אכשיר מאמנים, אכתוב, אַרצה ואסייע לכמה שיותר אנשים לממש את המשאלות שבקרבם.
באמצעות כתיבה זו מתאפשר לי לממש את החלום שבתוכי.

אני סקרן לשמוע איזה מהסיפורים דיבר אליך והאם היה משהו שנגע בך...?

אני מזמין אתכם להירשם - באתר שלי - לקבלת סיפורים מעוררי השראה שאני כותב:

http://www.bennymargaliot.com/writings.asp

לבחור את ההרצאה, הסדנה או הקורס המתאימים ביותר עבורכם:

http://www.bennymargaliot.com/courses.asp

ולצפות בסרטון ההזמנה לאימון:

http://www.bennymargaliot.com/videos.asp

תודה שאפשרת לי מזמנך.

כל טוב,
                                                                           בני מרגליות

בני מרגליות
הכשרת מאמנים לפריצת דרך
מחבר הספר "לאמן את הפרפר – סיפור של "coaching
מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר
[email protected]
www.bennymargaliot.com