אתחיל קטע זה בהצגת עמדתי האישית שאין סתירה הכרחית או וודאית בין חברה וכלכלה, למרות המתח שיש לעיתים בין התחומים.

לדעתי, פעמים רבות מנסים גורמים שונים להציג את המציאות כמורכבת משתי גישות סותרות - "חברתיים" מול "כלכליים". דבר זה נעשה משיקולים שונים, לעיתים גם על מנת להשפיע על דעת הקהל ואף לעוות אותה.
כאשר מציגים את המציאות בדרך זו, ה"כלכליים" מציגים את מקבלי הקצבאות כ"נצלנים" ואף כ"עלוקות" ואילו ה"חברתיים" מציגים את בעלי ההון כ"עושקים" וכ"רעים", רק משום שיש להם כסף.
באופן עקרוני, איני מקבל את תקיפת בעלי/ות ההון ומפריעים לי רק אלו שעשו את הונם ע"י ניצול אחרים. מצד שני, אני מתנגד לגישת ה"מגיע לי" הנפוצה לפיה אנשים ומוסדות מנסים לנצל אחרים, מתוך מחשבה ואמונה שהם צריכים לממן את דרך חייהם.
בכל הנוגע לסגנון שבו מתנהל הדיון הציבורי, אני מתנגד לשימוש בשפה הבוטה (התנגדותי לבוטות נכונה גם בתחומים רבים אחרים) ואני גם חושב ששתי העמדות מוגזמות.
מבחינה רעיונית, אם במונח "חברתיים" הכוונה הנה לכלכלה סוציאליסטית טהורה ובמונח "כלכליים" הכוונה הנה לכלכלה קפיטליסטית טהורה, הרי שלדעתי לשתי הגישות אין בסיס במציאות. אני חושב ששתי העמדות הקיצוניות, הן של מדיניות סעד גורפת והן של קפיטליזם דורסני הנן לא מציאותיות, בעיקר בגלל המחיר הכלכלי והחברתי שלהן לטווח הקצר והארוך וגם בגלל חוסר הצדק הקיים בשתיהן.

מצד אחד, כולנו חיים בתוך החברה (גם אם אנו בשוליים שלה) וכולנו משתמשים במוצרים ושירותים הנובעים מעצם החיים המשותפים ולכן יש מקום למסים ולמימון ציבורי בתחומים רבים. מצד שני, איני רואה הצדקה לממן כל רצון פרטי מכסף ציבורי. כאשר מדובר בהסדרים המוסכמים על כל הצדדים אין בעיה, אולם במישור הציבורי הדבר עלול להיות לעיתים בעייתי, שכן הציבור לא נשאל לגבי מתן הסיוע לכל אותם התחומים.
בבואנו להוציא כספי ציבור עלינו לחשוב מצד אחד על כל אותם אנשים ותחומים שאליהם אנו רוצים להעביר את הכסף ומצד שני צריך לזכור שתשלומי המסים (בעיקר של מקבלי השכר הגבוה) הם שמאפשרים לתת סיוע למקבלי השכר הנמוך ולנזקקים.
לדעתי, הסיוע הציבורי צריך להיעשות בשקיפות מלאה (אני בעד ביטול הכספים הייחודיים) וכחלק מהמאבק הציבורי על אופן חלוקת המשאבים. בדרך זו הסיוע יהיה מצומצם (ואני מעריך שגם מוסכם) יותר. אני חושב שעל חלק גדול מתחומי הסיוע יש הסכמה (חולים, קשישים, נכים, פגעי אסונות טבע ועוד) ואת המחלוקות בשאר התחומים יש לפתור על בסיס הסכמות חברתיות ופוליטיות. בהקשר זה אציין שלדעתי, התחום החברתי-כלכלי הנו אחד השיקולים המהותיים ביותר בבואנו להטיל פתק בקלפי.
על מנת שהדברים לא יישמעו תיאורטיים בלבד אציג מספר רעיונות לדרכים שבהן כלכלה וחברה ישתלבו. את רעיונותיי אציג בקצרה וזאת כדי לעודד שיתוף פעולה ללא בסיס מוכתב מראש.
ראשית, יש לבצע צמצום במדיניות מתן הקצבאות השונות כגון השלמת והבטחת הכנסה וייתכן אף של דמי אבטלה וקצבאות נוספות. את הצמצום במתן הקצבאות יש לבצע בתהליך ארוך שיאפשר ליחידים ולארגונים להיערך למצב החדש ולבסס את הקצבאות שיישארו על רווחה זמנית ולא על סעד, למעט חריגים. בהקשר זה, ניתן גם לבחון מחדש את סוגיית ה"קריירה השנייה" של רבים מיוצאי מערכות הביטחון, לצמצם (משמעותית) את מערך שירות הקבע בצה"ל ולחסוך כספי ציבור במקומות שהדבר אפשרי בהם.
במקביל, אני בעד לעודד יוזמות שמסייעות (באופן ישיר או עקיף) לצמיחה כלכלית כגון מעונות יום, יום לימודים ארוך בגילאים צעירים והקלות נוספות. במקרים רבים ניתן למצוא את האיזון למימון יוזמות אלו בין גורמים ציבוריים, פרטיים ואחרים. יש להפעיל שיקול דעת על מנת לקבוע אילו תחומים יש לממן רק מכספים ציבוריים, באילו תחומים לחפש מימון ציבורי ופרטי משולב ומעורב ואילו תחומים להשאיר רק לתחום הפרטי.
בנוסף, אני בעד לגבש "תו תקן חברתי" שיאפשר לנו לרכוש מוצרים ע"פ קריטריונים שונים (יחס ותנאים לעובדים, פערי משכורת ותנאי פנסיה, משובי לקוחות, זיהום סביבתי ועוד). תו תקן כזה עשוי לשפר את החברה שבה אנו עובדים וחיים.
יש כמובן רעיונות טובים נוספים ולדעתי יש לאמץ רעיונות טובים גם של אחרים על מנת לשפר הן את המצב החברתי והן את המצב הכלכלי.
אני כותב מתוך ידיעותיי והאופן שבו אני רואה את המציאות החברתית-כלכלית המודרנית, אולם לכל המעונינים בהרחבה אמליץ על הספרים "רווחה מתקתקת ? הכלכלה והפוליטיקה של הרווחה בישראל", מאת מוריה אבנימלך ויוסי תמיר וכן על "הלקסוס ועץ הזית: הגלובליזציה - מבט אל עולם משתנה", מאת תומס ל' פרידמן. בספרים אלו (ואחרים) מוצגת סקירה חברתית וכלכלית על ישראל ועל העולם בדרך מעניינת, גם אם לעיתים ארוכה במקצת.
כאדם בעל השקפת עולם המבוססת על רעיון החופש האישי לצד אחריות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו על דרך חייו, אני חושב ומאמין שניתן לשלב גם בין החופש האישי לאחריות החברתית.
אני חושב שניתן למצוא את האיזון (הדינמי והמשתנה) בין הגישות השונות ולגבש מצב בסיסי שבו יש תחרות חופשית הוגנת לצד רשת ביטחון חברתית-כלכלית, למתקשים להתמודד עם המצב הקיים.
לדעתי, אם ניקח, במידה, את הטוב מכל גישה, נוכל ביחד, בתהליך לא קל שיכלול וויתורים רבים, לגבש חברה שיהיה נחמד יותר לחיות ולעבוד בה.
במקום לקטר - בואו ננסה לשפר. אפשר גם אחרת, אם באמת רוצים.
תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.

לתגובות:

[email protected]

מקווה שנהנית מהקריאה, אסף.