דף הבית
אינדקס עסקים
הכותבים הפעילים ביותר
המאמרים הניצפים ביותר
תגיות פופולריות
תנאי שימוש
צור קשר
דף הבית
פוליטיקה
לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין
פרסום המאמר באתרך
פרסום המאמר באתרך
באפשרותך לפרסם את המאמר הזה באתרך בכפוף
לתנאי השימוש
.בפרסום המאמר עליך להקפיד על הכללים הבאים: יש לפרסם את כותרת המאמר, תוכנו,
וכן פרטים אודות כותב המאמר
. כמו כן יש לכלול
קישור לאתר
מאמרים עסקיים ומקצועיים (http://www.portal-asakim.com)
.
בחזרה למאמר
כותרת המאמר:
תקציר המאמר:
"כשיצחק רבין נרצח בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום". יונתן יבין עדיין ממתין לימין אחראי כדי להתפייס איתו.
מילות מפתח:
קישור ישיר למאמר:
גירסת HTML:
<html> <head> <title>לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין</title> <meta name="description" content=""כשיצחק רבין נרצח בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום". יונתן יבין עדיין ממתין לימין אחראי כדי להתפייס איתו."> <meta name="keywords" content="יצחק רבין, "> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי: <a title="לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין" href="http://www.portal-asakim.com/Authors//Author301.aspx ">הדס כהן</a></strong><br/> <br/><p>חמש-עשרה שנה לאחר הערב ההוא בכיכר שבו הכל נעצר, המחשבות על המילה הנאיבית "פיוס" מעלות על השפתיים חיוך לא נעים, כזה שעוטה אדם בעת שהוא נאלץ להגיד דבר מה תקין-פוליטית שבו הוא אינו מאמין. מקץ עשור וחצי מומלץ לכולנו להרהר בפיחות שחל במילה זו, "פיוס", ובמה שנותר מהרעיון שמאחוריה.</p> <p>שכחנו, או העדפנו לשכוח. אנו ישנים טוב יותר כשאנו מכסים את הגוף הארוך של אשמתנו בשמיכה הקצרה של ההדחקה. העדפנו לשכוח את האווירה ששררה כאן בחודשים שקדמו ליום שבו נורתה המדינה בגבה, את רצח האופי המתמשך שביצעו מי שחבשו ועוד חובשים את כס השלטון. הסכמנו להתעלם מחשבונות העבר ולנסות להתפייס למען העתיד. וכשזה לא עבד (באופן טבעי), בחרנו להתייאש. השמאל מהימין, הימין מ"חשבון הנפש" (זוכרים?) וכולם כאחד מעצם האפשרות לפיוס.</p> <p>בדיעבד כינינו את האווירה הארורה של החודשים שקדמו לרצח בשם המכובס "דה-לגיטימציה". דה-לגיטימציה היא מה שעוללו לרבין עם מדי קצין אס.אס וארון קבורה והפגנות שקראו במפורש לרציחתו. דה-לגיטימציה, כאילו היתה ההסתה שלוחת הרסן מין שובבות, תופעה שאינה חוקית לגמרי ובכל-זאת כולם משתתפים בה, כי אין לה קורבנות, כמו לקבל קצת כסף בשחור. חלטורה.</p> <p>אבל זו לא הייתה דה-לגיטימציה. זו הייתה הכשרת קרקע מתמשכת לקראת הרצח הפוליטי החמור מכל: של ראש מדינה. של המנהיג האחרון שהיה כאן. של האיש שראה עשרים שנה לפני כולנו לאיזה גהינום עלולים חיינו להפוך אם לא נשכיל להשכין שלום: פיגועים מחרידים בתדירות שבועית בשנים הרעות, ואומה מבודדת משכניה, מפוררת פנימית, ומוקצה מחמת המיאוס בין עמי העולם בשנים שהן לכאורה הרעות-פחות. לכאורה.</p> <p>_ _ _</p> <p>היום אני מבכה את רצח רבין יותר משביכיתי אותו בלילה ההוא, הארור, של נובמבר. אז בכינו כולנו בבהלה על מה שהעזו לעולל כאן, בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים, בכי שכל אחד מאיתנו בוכה עם סיבה טובה משום שכל אחד מאיתנו סובל. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום.</p> <p><br />אני מבכה את רצח רבין באלימות בכבישים, בפשיעה, בפילוג החברתי שמאכל את העם ממעיו, בקיטוב הכלכלי שנוטע צריחי פאר בצד פחונים, בעושק ניצולי השואה, הנכים והקשישים, באופורטוניזם, בשחיתות השלטונית ובאפסות ההנהגה, בחינוך הגרוע ובתרבות השטוחה, בבהמיות שהיתה לבון-טון, במכירת סוף המדינה שאת פתיחתה הכריזו שלוש יריות בכיכר; ומתאבל על הרצח כל אימת שעוד מיעוט כוחני גורר את המדינה לעוד סיבוב של "טנגו רגרסיה": צעד אחורה, ואז עוד שניים לאחור. סקובידו.</p> <p>האפשר עדיין לקוות ל"פיוס" בכלל? ואם כן, פיוס בין מי למי? ומהו בעצם ה"פיוס" הזה? אנו משתמשים בַמילה לתיאור גישור בין נצים, אך לא היתה כאן מריבה אלא קרע, קרע של ממש. הוא דורש ראשית חוכמה וידוי ובקשת סליחה - שכמותם טרם שמענו. במקומם אנו עדים לרעות הולכות וחולות, שאותה דה-לגיטימציה העניקה להן לגיטימציה. הפיוס שאנו זקוקים לו אינו חיבוק הוליוודי שמצטלם היטב בכרזות, אלא עבודה קשה: מיגור האכזרות, הגזענות, הקיצונות והעבריינות, וקידוש נקיון הכפיים, הציות לחוק, החמלה והמצפון המוסרי.</p> <p>_ _ _</p> <p>ייאמר כאן ללא כחל ושרק: החשבון מונח בצד ימין של השולחן. לאחר הרצח העניק השמאל לימין השפוי הזדמנות הוגנת לאותו "חשבון נפש", לניקוי אורוות, לטיהור "מחננו". חשבון הנפש לא נעשה, אדרבה, הימין התעטף בצדקתו והקצין, הקרע החריף והיה לאיבה מוחלטת. כיום הופכים שני הצדדים זה את זה לאויבים מהסוג שבעוד חמש-עשרה שנים יאחזו קלשונות במלחמת אזרחים.</p> <p>למצב זה איננו יכולים ואיננו רשאים להגיע. חוב כבד יש לנו, לשישה מיליון יהודים, לאלפי חללים ופצועים, לרבבות לוחמים שחזרו מהקרב ולשבויים ולנעדרים שלא. יש לנו חוב לבנימין זאב הרצל, לדויד בן-גוריון וכן - גם ליצחק רבין. ובמיוחד ובאופן פרקטי, יש לנו חוב לעצמנו, שתשלומו מתבטא בשימור החוק והמוסר: חובת קיומנו הנאור. אין אידיאולוגיה שמצדיקה התחמקות ממנו.<br />השמאל ממתין, הוא תמיד ממתין. והוא גם תמיד אופטימי. המרכז - אלה שאינם יודעים לשאול ומעדיפים שלא לחשוב - הולך ותופח, ולא בכדי. הגאולה חייבת להתחיל בלידתו של ימין חדש, פתוח, אחראי וזקוף, שמגנה כל אלימות באשר היא ומציית לחוק - לצד עמידה נחושה (במגבלות הדמוקרטיה) על זכות היהודים למדינתם. על ימין כזה להכיר בכורח של פשרה טריטוריאלית, בזכות הפלסטינים לחיות בשלווה, ובחובת ציותם של חיילי צה"ל לפקודות הצבא לפני ציות לצו הרבנים.<br />זו נקודת הבסיס היחידה שממנה ייתכן פיוס כלשהו, איחוי העם (שהימין, אגב, מעוניין בו הרבה יותר מהשמאל). זו גם האפשרות היחידה שיש לה עתיד בר קיימא. המרכז והשמאל - רוב העם - ממתינים לימין אחראי שיתפייס - אך בתנאים מקדימים אלה. אנו מרבים להלין על שאין "פרטנר" פלסטיני להתפייס עמו; האם יימצא פרטנר ישראלי?</p> <hr /> <p> הכותב הוא עיתונאי וסופר, מתגורר בתל אביב.</p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.portal-asakim.com"> מקור המאמר: אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים</a>
גירסת טקסט:
לפיוס מצטלם היטב דרוש חשבון נפש נוקב / יונתן יבין חמש-עשרה שנה לאחר הערב ההוא בכיכר שבו הכל נעצר, המחשבות על המילה הנאיבית "פיוס" מעלות על השפתיים חיוך לא נעים, כזה שעוטה אדם בעת שהוא נאלץ להגיד דבר מה תקין-פוליטית שבו הוא אינו מאמין. מקץ עשור וחצי מומלץ לכולנו להרהר בפיחות שחל במילה זו, "פיוס", ובמה שנותר מהרעיון שמאחוריה. שכחנו, או העדפנו לשכוח. אנו ישנים טוב יותר כשאנו מכסים את הגוף הארוך של אשמתנו בשמיכה הקצרה של ההדחקה. העדפנו לשכוח את האווירה ששררה כאן בחודשים שקדמו ליום שבו נורתה המדינה בגבה, את רצח האופי המתמשך שביצעו מי שחבשו ועוד חובשים את כס השלטון. הסכמנו להתעלם מחשבונות העבר ולנסות להתפייס למען העתיד. וכשזה לא עבד (באופן טבעי), בחרנו להתייאש. השמאל מהימין, הימין מ"חשבון הנפש" (זוכרים?) וכולם כאחד מעצם האפשרות לפיוס. בדיעבד כינינו את האווירה הארורה של החודשים שקדמו לרצח בשם המכובס "דה-לגיטימציה". דה-לגיטימציה היא מה שעוללו לרבין עם מדי קצין אס.אס וארון קבורה והפגנות שקראו במפורש לרציחתו. דה-לגיטימציה, כאילו היתה ההסתה שלוחת הרסן מין שובבות, תופעה שאינה חוקית לגמרי ובכל-זאת כולם משתתפים בה, כי אין לה קורבנות, כמו לקבל קצת כסף בשחור. חלטורה. אבל זו לא הייתה דה-לגיטימציה. זו הייתה הכשרת קרקע מתמשכת לקראת הרצח הפוליטי החמור מכל: של ראש מדינה. של המנהיג האחרון שהיה כאן. של האיש שראה עשרים שנה לפני כולנו לאיזה גהינום עלולים חיינו להפוך אם לא נשכיל להשכין שלום: פיגועים מחרידים בתדירות שבועית בשנים הרעות, ואומה מבודדת משכניה, מפוררת פנימית, ומוקצה מחמת המיאוס בין עמי העולם בשנים שהן לכאורה הרעות-פחות. לכאורה. _ _ _ היום אני מבכה את רצח רבין יותר משביכיתי אותו בלילה ההוא, הארור, של נובמבר. אז בכינו כולנו בבהלה על מה שהעזו לעולל כאן, בכינו בחרדה מפני הבאות. זה היה בכי טבעי, מספד ליום קטסטרופה. היום אנו בוכים בכי הגיוני, בכי של תוצאה, של ירידה מנכסים מוסריים, בכי שכל אחד מאיתנו בוכה עם סיבה טובה משום שכל אחד מאיתנו סובל. לא שכחנו, איך אפשר לשכוח? הרי אנו חיים את תוצאות הרצח הזה יום-יום. אני מבכה את רצח רבין באלימות בכבישים, בפשיעה, בפילוג החברתי שמאכל את העם ממעיו, בקיטוב הכלכלי שנוטע צריחי פאר בצד פחונים, בעושק ניצולי השואה, הנכים והקשישים, באופורטוניזם, בשחיתות השלטונית ובאפסות ההנהגה, בחינוך הגרוע ובתרבות השטוחה, בבהמיות שהיתה לבון-טון, במכירת סוף המדינה שאת פתיחתה הכריזו שלוש יריות בכיכר; ומתאבל על הרצח כל אימת שעוד מיעוט כוחני גורר את המדינה לעוד סיבוב של "טנגו רגרסיה": צעד אחורה, ואז עוד שניים לאחור. סקובידו. האפשר עדיין לקוות ל"פיוס" בכלל? ואם כן, פיוס בין מי למי? ומהו בעצם ה"פיוס" הזה? אנו משתמשים בַמילה לתיאור גישור בין נצים, אך לא היתה כאן מריבה אלא קרע, קרע של ממש. הוא דורש ראשית חוכמה וידוי ובקשת סליחה - שכמותם טרם שמענו. במקומם אנו עדים לרעות הולכות וחולות, שאותה דה-לגיטימציה העניקה להן לגיטימציה. הפיוס שאנו זקוקים לו אינו חיבוק הוליוודי שמצטלם היטב בכרזות, אלא עבודה קשה: מיגור האכזרות, הגזענות, הקיצונות והעבריינות, וקידוש נקיון הכפיים, הציות לחוק, החמלה והמצפון המוסרי. _ _ _ ייאמר כאן ללא כחל ושרק: החשבון מונח בצד ימין של השולחן. לאחר הרצח העניק השמאל לימין השפוי הזדמנות הוגנת לאותו "חשבון נפש", לניקוי אורוות, לטיהור "מחננו". חשבון הנפש לא נעשה, אדרבה, הימין התעטף בצדקתו והקצין, הקרע החריף והיה לאיבה מוחלטת. כיום הופכים שני הצדדים זה את זה לאויבים מהסוג שבעוד חמש-עשרה שנים יאחזו קלשונות במלחמת אזרחים. למצב זה איננו יכולים ואיננו רשאים להגיע. חוב כבד יש לנו, לשישה מיליון יהודים, לאלפי חללים ופצועים, לרבבות לוחמים שחזרו מהקרב ולשבויים ולנעדרים שלא. יש לנו חוב לבנימין זאב הרצל, לדויד בן-גוריון וכן - גם ליצחק רבין. ובמיוחד ובאופן פרקטי, יש לנו חוב לעצמנו, שתשלומו מתבטא בשימור החוק והמוסר: חובת קיומנו הנאור. אין אידיאולוגיה שמצדיקה התחמקות ממנו. השמאל ממתין, הוא תמיד ממתין. והוא גם תמיד אופטימי. המרכז - אלה שאינם יודעים לשאול ומעדיפים שלא לחשוב - הולך ותופח, ולא בכדי. הגאולה חייבת להתחיל בלידתו של ימין חדש, פתוח, אחראי וזקוף, שמגנה כל אלימות באשר היא ומציית לחוק - לצד עמידה נחושה (במגבלות הדמוקרטיה) על זכות היהודים למדינתם. על ימין כזה להכיר בכורח של פשרה טריטוריאלית, בזכות הפלסטינים לחיות בשלווה, ובחובת ציותם של חיילי צה"ל לפקודות הצבא לפני ציות לצו הרבנים. זו נקודת הבסיס היחידה שממנה ייתכן פיוס כלשהו, איחוי העם (שהימין, אגב, מעוניין בו הרבה יותר מהשמאל). זו גם האפשרות היחידה שיש לה עתיד בר קיימא. המרכז והשמאל - רוב העם - ממתינים לימין אחראי שיתפייס - אך בתנאים מקדימים אלה. אנו מרבים להלין על שאין "פרטנר" פלסטיני להתפייס עמו; האם יימצא פרטנר ישראלי? הכותב הוא עיתונאי וסופר, מתגורר בתל אביב. נכתב על ידי מקור המאמר:אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים http://www.portal-asakim.com
בחזרה למאמר
לכותבי מאמרים
התחבר
הרשמה למערכת
שחזור סיסמה
מאמרים בקטגוריות
אימון אישי
אינטרנט והחיים ברשת
בידור ופנאי
ביטוח
בית משפחה וזוגיות
בניין ואחזקה
הודעות לעיתונות
חברה, פוליטיקה ומדינה
חוק ומשפט
חינוך ולימודים
מדעי החברה
מדעי הטבע
מדעי הרוח
מחשבים וטכנולוגיה
מיסים
מתכונים ואוכל
נשים
ספורט וכושר גופני
עבודה וקריירה
עיצוב ואדריכלות
עסקים
פיננסים וכספים
קניות וצרכנות
רוחניות
רפואה ובריאות
תחבורה ורכב
תיירות ונופש
© כל הזכויות שמורות לאתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
שיווק באינטרנט
על ידי WSI