דף הבית

יהדות

פרסום המאמר באתרך

באפשרותך לפרסם את המאמר הזה באתרך בכפוף לתנאי השימוש .בפרסום המאמר עליך להקפיד על הכללים הבאים: יש לפרסם את כותרת המאמר, תוכנו, וכן פרטים אודות כותב המאמר. כמו כן יש לכלול קישור לאתר מאמרים עסקיים ומקצועיים (http://www.portal-asakim.com).

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
לסופרי המקרא לא היה כמעט צורך להתמודד עם אזכור האיבר, היות והוא לא מצא מקומו שם, או שהכתוב שונה על-ידי צנזורה מאוחרת. קיימות שתי מילים נדושות, "ערווה" ו"עורלה" המופיעות במקרא אין ספור פעמים, ערווה מתייחסת גם לאשה, אבל הן אינן עוסקות במהות.

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>איבר המין הגברי במקרא</title> <meta name="description" content="לסופרי המקרא לא היה כמעט צורך להתמודד עם אזכור האיבר, היות והוא לא מצא מקומו שם, או שהכתוב שונה על-ידי צנזורה מאוחרת. קיימות שתי מילים נדושות, "ערווה" ו"עורלה" המופיעות במקרא אין ספור פעמים, ערווה מתייחסת גם לאשה, אבל הן אינן עוסקות במהות."> <meta name="keywords" content="ערווה,חלציים, עורלה,"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>איבר המין הגברי במקרא</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי: <a title="איבר המין הגברי במקרא" href="http://www.portal-asakim.com/Authors//Author1794.aspx ">גדעון צור</a></strong><br/> <br/> <p align="left"> </p> <p> <p align="left"> </p> <p>סופרי המקרא, כאשר כתבו על האיברים המוצנעים בגוף האדם, השתמשו בדרך כלל בשלוש מילים - ערווה, חלצייםועורלה.המונח ערווה מתייחס הן לגברים והן לנשים. המושג חלציים עניינו בעיקר בגברים, כפי הכתוב - בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ (מלכים א, ח, יט). אם כי קיים לפחות מופע אחד במקרא, שביטוי זה מתייחס גם לנשים - חִרְדוּ, שַׁאֲנַנּוֹת, רְגָזָה, בֹּטְחוֹת; פְּשֹׁטָה וְעֹרָה, וַחֲגוֹרָה עַל-חֲלָצָיִם. <a name="12"></a>יב עַל-שָׁדַיִם, סֹפְדִים; עַל-שְׂדֵי-חֶמֶד, עַל-גֶּפֶן פֹּרִיָּה (ישעיהו לב, ט-י). העורלה נקשרת לברית המילה, כפי שהמקרא מספר לנו על בריתות המילה הראשונות - וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם--בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע, שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ. וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ.(בראשית יז, כג-כז) מעבר למילים אלו קיימות במקרא מתי מעט של מילים הדנות באברי הרבייה הגבריים. מילים אלו כרוכות בעיקרן בציוויים - </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p>במקרא קייםציווי אכזר וכפוי טובה , המוטל על הגברים. "לֹא-יָבֹא פְצוּעַ-דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, בִּקְהַל יְהוָה"(דברים כג, ב)פצוע דכא פירושו גבר שאשכיו נפגעו, ואילו כרות שופכה,גבר שאיבר-מינו נכרת, וכוונת מחוקק המקרא הייתה לדעתי, שגבר בישראל שלא יכול להוליד ילדים, שילך לחפש אלוהים אחרים. מפרשי המקרא לדורותיהם ישבו וליבנו את הפסוק, וחיפשו דרכים על מנת להקל על גברים הנמצאים בקטגוריה זו.</p> <p align="left"> </p> <p>המשפט 'לא יבוא גבר בקהל יהוה' הוסב לנישואין. משמע, גבר שנפגע במבושיו על פי הפסוק, לא יוכל לשאת בת ישראל כשרה. כפי הכתוב בספר מצוות השם, מצווה לא תעשה תקנט – 'שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה בת ישראל'.במצווה שס, מתוך מצוות לא תעשה של הרמב"ם, נכתב – 'שלא יקח סריס בת ישראל'. וכאן אני מעלה טענה, ומה קורה עם בחור צעיר היוצא למלחמה בעת הקדומה בשם ישראל ואלוהים, ונפגע באיבריו על-פי הפסוק. במקום לקבל גמול על פציעתו, הוא מנוע מלשאת את אהובת ליבו, או כל בת ישראל אחרת.</p> <p align="left"> </p> <p>אבל כאמור חכמינו מצאו הקלות לנפגעי הדכא והשופכה – הם יוכלו לשאת גיורת או שפחה משוחררת. וחלק מהחכמים מאפשרים גם נישואים לממזרה. וחוץ מזה האיסור חל רק על אלה שנפגעו על ידי אדם, או בעל חיים או צמחיה, ואילו כל אותם, שנפגעו ביד שמיים כשרים לנישואים.יד שמיים פירושו שנולדו ללא אחד האיברים, או שנפגעו ממחלה.</p> <p align="left"> </p> <p>הרמב"ם בספרו משנה תורה הִלְכּוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה פֵּרֶק טז, בוחן אנטומית את מהות הפגיעות. האם הן כשרות או פסולות. ודרך אגב חכמינו הוסיפו איבר רבייה שלישי, שאיננו מופיע בפסוק במקרא. הצינורות המוליכים את הזרע,-- <a name="2"></a> </p> <p align="left"> </p> <p>ב. וְאֵיזֶה הוּא פְּצוּעַ דַּכָּא, כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ; וּכְרוּת שָׁפְכָה, כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁלוֹשָׁה אֵבָרִין אִפְשָׁר שֶׁיּוֹלִיד הַזָּכָר--בַּגִּיד, וּבַבֵּיצִים, וּבַשָּׁבִילִין שֶׁבָּהֶן תִּתְבַּשַׁל שִׁכְבַת זֶרַע, וְהֶן הַנִּקְרָאִין חוּטֵי בֵּיצִים; וְכֵיוָן שֶׁנִּפְצַע אֶחָד מִשְּׁלוֹשָׁה אֵבָרִין אֵלּוּ, אוֹ נִכְרַת, אוֹ נִדּוֹךְ--הֲרֵי זֶה פָּסוּל.</p> <p align="left"> </p> <p><a name="3"></a>ג. כֵּיצַד: נִפְצַע הַגִּיד אוֹ נִדּוֹךְ, אוֹ שֶׁנִּכְרְתָה הָעֲטָרָה אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה--פָּסוּל. וְאִם נִכְרַת מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה, וְנִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה אַפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֻקָּף לְכָל הַגִּיד--הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר; נִכְרַת הַגִּיד לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה כְּקֻלְמוֹס, אוֹ כְּמַרְזֵב--כָּשֵׁר.</p> <p align="left"> </p> <p><a name="4"></a>ד. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה, כָּשֵׁר. נִקְּבָה הָעֲטָרָה עַצְמָהּ--אִם כְּשֶׁיִּרְאֶה קֶרִי תֵּצֵא שִׁכְבַת זֶרַע מִן הַנֶּקֶב, פָּסוּל; נִסְתַּם הַנֶּקֶב, חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הָעֲטָרָה, פָּסוּל--שֶׁהָעֲטָרָה כֻּלָּהּ, מְעַכֶּבֶת. נִסְתַּם שָׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע, וְחָזַר לִרְאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע מִשָּׁבִיל שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ--הֲרֵי זֶה פָּסוּל.</p> <p align="left"> </p> <p><a name="5"></a>ה. נִכְרְתוּ הַבֵּיצִים, אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹכָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, אוֹ שֶׁנִּקְּבָה--הֲרֵי זֶה פָּסוּל; נִכְרְתוּ חוּטֵי הַבֵּיצִים, אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹךְ, אוֹ נִפְצַע--הֲרֵי זֶה פָּסוּל. נִקַּב חוּט מִחוּטֵי הַבֵּיצִים לְשָׁבִיל מֵי רַגְלַיִם, וַהֲרֵי הוּא מַטִּיל מַיִם מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מִשָּׁבִיל הַמַּיִם וּמִשָּׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע--הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.</p> <p align="left"> </p> <p>רוב הפסילות אינן תקפות לימינו אלה, יש להן פתרונות רפואיים.</p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p>בספרי המקרא גלומות תרי"ג (613) מצוות, מתוכן 365 (שס"ה) הן מצוות לא תעשה. עניינו נסוב סביב מצוות לא תעשה 39 (לט), שמקורה בפסוק הבא במקרא - לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה. (דברים כב, ה). המצווה שבה עסקינן, עוסקת רק בחלקו הראשון של הפסוק, לא-יהיה כלי-גבר על אשה. וכאן לצערי מתקיים דיון ארוך ממושך בן מאות שנים, שמשתתפים בו גדולי הפוסקים ומפרשי התנ"ך, דרך רש"י, הרמב"ם, אונקולוס, אדמורים, תנאים וכל חכמי התנ"ך לדורותיהם., וכולם לא הבינו את שאומרות צמד המילים 'כלי-גבר'. (ראה: נשים למטבח ???מאת דודי לפיד)ולעניות דעתי קיים לפסוק זה פתרון מעשי, שאציג אותו בהמשך.</p> <p align="left"> </p> <p>חכמי המקרא לדורותיהם, הצמידו כל דבר אפשרי למונח כלי-גבר - שלאשה לא יהיה כלי זיין, שלא תצא למלחמה, שלא תענוד תכשיטי גברים ושלא תלבש בגדי גברים ועוד. היות ולדעתם התוצאות של מעשים אלה, הן ניאוף וזנות.רש"י בפירושו על התורה, אמר שטעם האיסור הוא מחשש'שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף',ובדמיונו כי רב, הוא מוסיף בפירושו,שמסיבה זו לא הרגה יעל אשת חבר הקיני את סיסרא בכלי זין אלא ביתד האוהל, כפי שכתוב במקרא - וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת. (שופטים ד, כא) מכיוון שיעל לא רצתה לעבור על המצווה, היא לא הרגה את סיסרא בעזרת חרב אלא בעזרת יתד האוהל.הרמב"ם בספר המצוות כותב על מצווה לט -שהזהירנו מהמשך אחר חקות העכו''ם, שתהיינה הנשים לובשות בגדי האנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם. וכל אשה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה הוא תכשיט מיוחד לאנשים לוקה.ובהלכות עבודה זרה, פרק יב, הוא מוסיף -לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש.בספר החינוך המיוחס להרא"ה (הרבי אהרן הלוי) נכתב על המצווה -שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה", ותרגם אנקלוס: לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אישה בעולם לצאת בכלי זין; אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו מקום להשתמש בהם, כגון : שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיחדים לאיש. משרשי המצוה : להרחיק מאומתנו הקדושה דבר-ערוה וכל-ענין וכל-צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל שאלהינו שונא זמה הוא, כלומר : שלאהבתנו - הרחיקנו מן הזמה, שהיא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות; ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים - יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו : שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים - מצאתים בספרי הרמב"ם זכרו לברכה, אחר כתבי אותם. דיני המצוה - קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות. ואשה העוברת על זה ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו חייבת מלקות.</p> <p align="left"> </p> <p>קיימים פירושים רבים נוספים לפסוק, ומאמרים רבים שנכתבו בעניין, כך שאין טעם לפרטם ולהלאות את הקוראים, היות והם אינם מוסיפים הרבה לאשר נכתב עד כה.וכל שנותר להסביר לקהל הקוראים מהו המושג כלי-גבר.הפתרון לכך נמצא בארכיאולוגיה.במאמר<a name="_ednref1" href="http://www.portal-asakim.com/#_edn1">[1]</a> מאת דני הרמן, ב- ynet מיום 10.3.2008, נכתב על מציאת כלים טקסיים בחפירות הארכיאולוגיות בתל צאפי, היא גת הפלישתית. כלים אלה מחקים את איבר המין הגברי,הכלים מעוצבים כגליל באורך 18 ס"מ, בצידי כל כלי שני תפסים המיועדים לקשירתו על-ידי נשים, בעת טקסי הפולחן.סופר המקרא ידע על טקסים פולחניים אלה, המתקיימים בפלשת, במצרים וביוון.ועל כן איסור זה, שלא יהיה כלי-גבר על אישה, מצא את מקומו במקרא כתועבת אלוהים על-מנת להרחיק את הנשים מפולחני <a title="עבודה זרה" href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%96%D7%A8%D7%94">עבודה זרה</a>.הנביא יחזקאל, יודע לקרוא לילד בשמו, כפי הכתוב -"וַתַּעֲשִׂי-לָךְ, צַלְמֵי זָכָר; וַתִּזְנִי-בָם" (יחזקאל טז, יז). הנביא יחזקאל קורא לכלי הגבר - צלם זכר. </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p>ולסיום, הייתי רוצה לשלוח מכאן אזהרה לאשה היהודייה באשר היא. כאשר את רואה איזה שהוא גברתן המכה את בעלך, על לך לעזור לו, פן יבולה לך, אליבא דה חוקי התורה. ואני מוליך אותך לפסוקים הבאים במקרא - כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד, לְהַצִּיל אֶת-אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה, אֶת-כַּפָּהּ: לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ. (דברים כה,יא-יב) ומה עושה האישה על מנת לעזור לבעלה, היא תופסת במבושיו של הגבר המכה את בעלה.אולי היא הצילה את בעלה, אבל לא את עצמה. מעשה זה איננו מקובל על מחוקק המקרא. והוא מצווה לקצוץ את כף ידה של האישה, ללא הנד עפעף. ואני מלא תהיות, ומה היה קורה אם האישה תבעט במקום המוצנע, האם יכרתו את רגלה?או אם האישה תנשוך את מבושיו, האם יסירו את ראשה?</p> <p align="left"> </p> <p>אבל גברתי הנכבדה הסירי דאגה מליבך, והרי כידוע היהודים הם רחמנים בני רחמנים, ובסוגיה זו, גדולי הפוסקים הלכו לקראתך. פסק ההלכה בעניין "עין תחת עין" הוסב לתשלום ממון, וכותב על כך הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהִלְכּוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק פֵּרֶק א - הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלַּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים--נֶזֶק, וְצַעַר, וְרִפּוּי, וְשֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ, כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין. ושם בהמשך כתוב - זֶה שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" --אֵינוּ לַחְבֹּל בְּזֶה כְּמוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, אֵלָא שְׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵבֶר אוֹ לַחְבֹּל בּוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה; וּלְפִיכָּךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ",לָרוֹצֵחַ בִּלְבָד הוּא שְׁאֵין כֹּפֵר; אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵבָרִים אוֹ לְחַבְלוֹת, יֵשׁ כֹּפֶר. ובכן, ההלכה היא שאת צריכה לשלם כופר או קנס על מעשיך. ומה קורה עם אין לך כסף. על כך אומר הרמב"ם לא ניתן לוותר, ככתוב בהמשך - וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמָר בַּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ "לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ", שֶׁלֹּא תָחוֹס בַּתַּשְׁלוּמִין: שֶׁמֶּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ; אֲרַחֲמֶנּוּ. לְכָּךְ נֶאֱמָר "לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ".ועל מה את אמורה לשלם את הקנס, על הבושה שגרמת לאותו אדם שהכה את בעלך. את תופסת לו במבושיו באמצע הרחוב וכל החברה רואים. וכותב על כך הרמב"ם בהמשך - וּמְנַיִן שְׁהוּא חַיָּב בַּבֹּשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמָהּ: שֶׁהֲרֵי נֶאֱמָר "וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה, אֶת-כַּפָּהּ"; בִּכְלַל דִּין זֶה, קְנַס הַמְּבַיֵּשׁ.אבל בכל זאת קיים שביב של תקווה, שלא תצטרכי לשלם את הקנס, ככתוב בהמשך - אֵינוּ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן, שֶׁנֶּאֱמָר "וְשָׁלְחָה יָדָהּ". אֲבָל הַמְּבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה, פָּטוּר; לְפִיכָּךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֶא בּוֹ שֶׁבִּיַּשׁ, פָּטוּר. עם תפשת אבל לא התכוונת, או תפשת שלא בכוונה, את פטורה מתשלום הקנס.</p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p>ובהבזק של הרגע האחרון, הוספתי עוד דבר מה,שרבים בחלד עושים בו שימוש. אבל המקרא והפרשנים, מייעדים אותו לגברים בלבד. מדוע אנחנו מאוננים,כמובן שלא במעשה אלה בשם. והאשם נופל על אונן, בנו השני של יהודה ונכדו של יעקב. וספור המעשה המקראי התרחש כדלקמן: ער בנו בכורו של יהודה נישא לתמר, ככתוב - וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר (בראשית לח, ו) מן הכתוב ברור שיהודה כפה על בנו ער את הנישואים עם תמר. וככל הנראה פרק זמן קצר לאחר הנישואין, ער מת. למה מת?כי הוא עשה הרע בעיני אלוהים והלה המיתו. יהודה הרוצה בכל מחיר נכד מבנו ער, מאלץ את אונן לעבר את תמר האלמנה, ככתוב - וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ (בראשית לח, ח) אבל בציווי זה ישקאץ', הילד שייוולד יהיה בנו של ער,ואונן לא יחשב כאביו. אונן איננו מסכים לכך כפי הכתוב - וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. (בראשית לח, ט)אונן החייב למלא את הוראת אביו, הטיל את זרעו על הארץ, ומכאן המעשה נקרא אוננות. את המעשה של אונן מתארים פרשני המקרא רש"י ואבן עזרא (בראשית רבה פה) – 'היה דש מבפנים וזורה מבחוץ' ובמילים אחרות ניתן לתאר זאת כמשגל נסוג. כמובן שאלוהים לא רואה מעשים אלו בעין יפה, והוא ממית את ער. </p> <p align="left"> </p> <p>ודרך אגב לסיפור זה סוף מעניין, תמר חוזרת לבית אביה ואילו יהודה מתאלמן. וכאשר נודע לתמר שיהודה מגיע לאזור מגוריה, היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. מיחסים אלו נולדו לתמר תאומים, פרץ וזרח. הפסוקים הבאים מציגים את שושלת פרץ - וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד (רות ד, יח-כב) בועז היה בעלה של רות המואבייה, היא רות מהמגילה. הנצרות ממשיכה את שושלת בית דוד עד לישו. </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <p align="left"> </p> <br /> <hr size="1" /> <p><a name="_edn1" href="http://www.portal-asakim.com/#_ednref1">[1]</a> <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3516988,00.html">http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3516988,00.html</a></p> <p align="left"> </p> </p> <p align="left"> </p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.portal-asakim.com"> מקור המאמר: אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים</a>

גירסת טקסט:
איבר המין הגברי במקרא סופרי המקרא, כאשר כתבו על האיברים המוצנעים בגוף האדם, השתמשו בדרך כלל בשלוש מילים - ערווה, חלצייםועורלה.המונח ערווה מתייחס הן לגברים והן לנשים. המושג חלציים עניינו בעיקר בגברים, כפי הכתוב - בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ (מלכים א, ח, יט). אם כי קיים לפחות מופע אחד במקרא, שביטוי זה מתייחס גם לנשים - חִרְדוּ, שַׁאֲנַנּוֹת, רְגָזָה, בֹּטְחוֹת; פְּשֹׁטָה וְעֹרָה, וַחֲגוֹרָה עַל-חֲלָצָיִם. יב עַל-שָׁדַיִם, סֹפְדִים; עַל-שְׂדֵי-חֶמֶד, עַל-גֶּפֶן פֹּרִיָּה (ישעיהו לב, ט-י). העורלה נקשרת לברית המילה, כפי שהמקרא מספר לנו על בריתות המילה הראשונות - וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם--בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע, שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ. וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ.(בראשית יז, כג-כז) מעבר למילים אלו קיימות במקרא מתי מעט של מילים הדנות באברי הרבייה הגבריים. מילים אלו כרוכות בעיקרן בציוויים - במקרא קייםציווי אכזר וכפוי טובה , המוטל על הגברים. "לֹא-יָבֹא פְצוּעַ-דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, בִּקְהַל יְהוָה"(דברים כג, ב)פצוע דכא פירושו גבר שאשכיו נפגעו, ואילו כרות שופכה,גבר שאיבר-מינו נכרת, וכוונת מחוקק המקרא הייתה לדעתי, שגבר בישראל שלא יכול להוליד ילדים, שילך לחפש אלוהים אחרים. מפרשי המקרא לדורותיהם ישבו וליבנו את הפסוק, וחיפשו דרכים על מנת להקל על גברים הנמצאים בקטגוריה זו. המשפט 'לא יבוא גבר בקהל יהוה' הוסב לנישואין. משמע, גבר שנפגע במבושיו על פי הפסוק, לא יוכל לשאת בת ישראל כשרה. כפי הכתוב בספר מצוות השם, מצווה לא תעשה תקנט – 'שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה בת ישראל'.במצווה שס, מתוך מצוות לא תעשה של הרמב"ם, נכתב – 'שלא יקח סריס בת ישראל'. וכאן אני מעלה טענה, ומה קורה עם בחור צעיר היוצא למלחמה בעת הקדומה בשם ישראל ואלוהים, ונפגע באיבריו על-פי הפסוק. במקום לקבל גמול על פציעתו, הוא מנוע מלשאת את אהובת ליבו, או כל בת ישראל אחרת. אבל כאמור חכמינו מצאו הקלות לנפגעי הדכא והשופכה – הם יוכלו לשאת גיורת או שפחה משוחררת. וחלק מהחכמים מאפשרים גם נישואים לממזרה. וחוץ מזה האיסור חל רק על אלה שנפגעו על ידי אדם, או בעל חיים או צמחיה, ואילו כל אותם, שנפגעו ביד שמיים כשרים לנישואים.יד שמיים פירושו שנולדו ללא אחד האיברים, או שנפגעו ממחלה. הרמב"ם בספרו משנה תורה הִלְכּוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה פֵּרֶק טז, בוחן אנטומית את מהות הפגיעות. האם הן כשרות או פסולות. ודרך אגב חכמינו הוסיפו איבר רבייה שלישי, שאיננו מופיע בפסוק במקרא. הצינורות המוליכים את הזרע,-- ב. וְאֵיזֶה הוּא פְּצוּעַ דַּכָּא, כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ; וּכְרוּת שָׁפְכָה, כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁלוֹשָׁה אֵבָרִין אִפְשָׁר שֶׁיּוֹלִיד הַזָּכָר--בַּגִּיד, וּבַבֵּיצִים, וּבַשָּׁבִילִין שֶׁבָּהֶן תִּתְבַּשַׁל שִׁכְבַת זֶרַע, וְהֶן הַנִּקְרָאִין חוּטֵי בֵּיצִים; וְכֵיוָן שֶׁנִּפְצַע אֶחָד מִשְּׁלוֹשָׁה אֵבָרִין אֵלּוּ, אוֹ נִכְרַת, אוֹ נִדּוֹךְ--הֲרֵי זֶה פָּסוּל. ג. כֵּיצַד: נִפְצַע הַגִּיד אוֹ נִדּוֹךְ, אוֹ שֶׁנִּכְרְתָה הָעֲטָרָה אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה--פָּסוּל. וְאִם נִכְרַת מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה, וְנִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה אַפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֻקָּף לְכָל הַגִּיד--הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר; נִכְרַת הַגִּיד לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה כְּקֻלְמוֹס, אוֹ כְּמַרְזֵב--כָּשֵׁר. ד. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה, כָּשֵׁר. נִקְּבָה הָעֲטָרָה עַצְמָהּ--אִם כְּשֶׁיִּרְאֶה קֶרִי תֵּצֵא שִׁכְבַת זֶרַע מִן הַנֶּקֶב, פָּסוּל; נִסְתַּם הַנֶּקֶב, חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הָעֲטָרָה, פָּסוּל--שֶׁהָעֲטָרָה כֻּלָּהּ, מְעַכֶּבֶת. נִסְתַּם שָׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע, וְחָזַר לִרְאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע מִשָּׁבִיל שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ--הֲרֵי זֶה פָּסוּל. ה. נִכְרְתוּ הַבֵּיצִים, אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹכָה, אוֹ שֶׁחָסְרָה, אוֹ שֶׁנִּקְּבָה--הֲרֵי זֶה פָּסוּל; נִכְרְתוּ חוּטֵי הַבֵּיצִים, אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹךְ, אוֹ נִפְצַע--הֲרֵי זֶה פָּסוּל. נִקַּב חוּט מִחוּטֵי הַבֵּיצִים לְשָׁבִיל מֵי רַגְלַיִם, וַהֲרֵי הוּא מַטִּיל מַיִם מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מִשָּׁבִיל הַמַּיִם וּמִשָּׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע--הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רוב הפסילות אינן תקפות לימינו אלה, יש להן פתרונות רפואיים. בספרי המקרא גלומות תרי"ג (613) מצוות, מתוכן 365 (שס"ה) הן מצוות לא תעשה. עניינו נסוב סביב מצוות לא תעשה 39 (לט), שמקורה בפסוק הבא במקרא - לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה. (דברים כב, ה). המצווה שבה עסקינן, עוסקת רק בחלקו הראשון של הפסוק, לא-יהיה כלי-גבר על אשה. וכאן לצערי מתקיים דיון ארוך ממושך בן מאות שנים, שמשתתפים בו גדולי הפוסקים ומפרשי התנ"ך, דרך רש"י, הרמב"ם, אונקולוס, אדמורים, תנאים וכל חכמי התנ"ך לדורותיהם., וכולם לא הבינו את שאומרות צמד המילים 'כלי-גבר'. (ראה: נשים למטבח ???מאת דודי לפיד)ולעניות דעתי קיים לפסוק זה פתרון מעשי, שאציג אותו בהמשך. חכמי המקרא לדורותיהם, הצמידו כל דבר אפשרי למונח כלי-גבר - שלאשה לא יהיה כלי זיין, שלא תצא למלחמה, שלא תענוד תכשיטי גברים ושלא תלבש בגדי גברים ועוד. היות ולדעתם התוצאות של מעשים אלה, הן ניאוף וזנות.רש"י בפירושו על התורה, אמר שטעם האיסור הוא מחשש'שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף',ובדמיונו כי רב, הוא מוסיף בפירושו,שמסיבה זו לא הרגה יעל אשת חבר הקיני את סיסרא בכלי זין אלא ביתד האוהל, כפי שכתוב במקרא - וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת. (שופטים ד, כא) מכיוון שיעל לא רצתה לעבור על המצווה, היא לא הרגה את סיסרא בעזרת חרב אלא בעזרת יתד האוהל.הרמב"ם בספר המצוות כותב על מצווה לט -שהזהירנו מהמשך אחר חקות העכו''ם, שתהיינה הנשים לובשות בגדי האנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם. וכל אשה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה הוא תכשיט מיוחד לאנשים לוקה.ובהלכות עבודה זרה, פרק יב, הוא מוסיף -לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש.בספר החינוך המיוחס להרא"ה (הרבי אהרן הלוי) נכתב על המצווה -שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדיינו בזיונם, ועל זה נאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה", ותרגם אנקלוס: לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אישה בעולם לצאת בכלי זין; אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו מקום להשתמש בהם, כגון : שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיחדים לאיש. משרשי המצוה : להרחיק מאומתנו הקדושה דבר-ערוה וכל-ענין וכל-צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל שאלהינו שונא זמה הוא, כלומר : שלאהבתנו - הרחיקנו מן הזמה, שהיא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות; ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים - יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו : שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים - מצאתים בספרי הרמב"ם זכרו לברכה, אחר כתבי אותם. דיני המצוה - קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות. ואשה העוברת על זה ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו חייבת מלקות. קיימים פירושים רבים נוספים לפסוק, ומאמרים רבים שנכתבו בעניין, כך שאין טעם לפרטם ולהלאות את הקוראים, היות והם אינם מוסיפים הרבה לאשר נכתב עד כה.וכל שנותר להסביר לקהל הקוראים מהו המושג כלי-גבר.הפתרון לכך נמצא בארכיאולוגיה.במאמר[1] מאת דני הרמן, ב- ynet מיום 10.3.2008, נכתב על מציאת כלים טקסיים בחפירות הארכיאולוגיות בתל צאפי, היא גת הפלישתית. כלים אלה מחקים את איבר המין הגברי,הכלים מעוצבים כגליל באורך 18 ס"מ, בצידי כל כלי שני תפסים המיועדים לקשירתו על-ידי נשים, בעת טקסי הפולחן.סופר המקרא ידע על טקסים פולחניים אלה, המתקיימים בפלשת, במצרים וביוון.ועל כן איסור זה, שלא יהיה כלי-גבר על אישה, מצא את מקומו במקרא כתועבת אלוהים על-מנת להרחיק את הנשים מפולחני עבודה זרה.הנביא יחזקאל, יודע לקרוא לילד בשמו, כפי הכתוב -"וַתַּעֲשִׂי-לָךְ, צַלְמֵי זָכָר; וַתִּזְנִי-בָם" (יחזקאל טז, יז). הנביא יחזקאל קורא לכלי הגבר - צלם זכר. ולסיום, הייתי רוצה לשלוח מכאן אזהרה לאשה היהודייה באשר היא. כאשר את רואה איזה שהוא גברתן המכה את בעלך, על לך לעזור לו, פן יבולה לך, אליבא דה חוקי התורה. ואני מוליך אותך לפסוקים הבאים במקרא - כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד, לְהַצִּיל אֶת-אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה, אֶת-כַּפָּהּ: לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ. (דברים כה,יא-יב) ומה עושה האישה על מנת לעזור לבעלה, היא תופסת במבושיו של הגבר המכה את בעלה.אולי היא הצילה את בעלה, אבל לא את עצמה. מעשה זה איננו מקובל על מחוקק המקרא. והוא מצווה לקצוץ את כף ידה של האישה, ללא הנד עפעף. ואני מלא תהיות, ומה היה קורה אם האישה תבעט במקום המוצנע, האם יכרתו את רגלה?או אם האישה תנשוך את מבושיו, האם יסירו את ראשה? אבל גברתי הנכבדה הסירי דאגה מליבך, והרי כידוע היהודים הם רחמנים בני רחמנים, ובסוגיה זו, גדולי הפוסקים הלכו לקראתך. פסק ההלכה בעניין "עין תחת עין" הוסב לתשלום ממון, וכותב על כך הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהִלְכּוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק פֵּרֶק א - הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלַּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים--נֶזֶק, וְצַעַר, וְרִפּוּי, וְשֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ, כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין. ושם בהמשך כתוב - זֶה שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" --אֵינוּ לַחְבֹּל בְּזֶה כְּמוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, אֵלָא שְׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵבֶר אוֹ לַחְבֹּל בּוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה; וּלְפִיכָּךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ",לָרוֹצֵחַ בִּלְבָד הוּא שְׁאֵין כֹּפֵר; אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵבָרִים אוֹ לְחַבְלוֹת, יֵשׁ כֹּפֶר. ובכן, ההלכה היא שאת צריכה לשלם כופר או קנס על מעשיך. ומה קורה עם אין לך כסף. על כך אומר הרמב"ם לא ניתן לוותר, ככתוב בהמשך - וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמָר בַּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ "לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ", שֶׁלֹּא תָחוֹס בַּתַּשְׁלוּמִין: שֶׁמֶּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ; אֲרַחֲמֶנּוּ. לְכָּךְ נֶאֱמָר "לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ".ועל מה את אמורה לשלם את הקנס, על הבושה שגרמת לאותו אדם שהכה את בעלך. את תופסת לו במבושיו באמצע הרחוב וכל החברה רואים. וכותב על כך הרמב"ם בהמשך - וּמְנַיִן שְׁהוּא חַיָּב בַּבֹּשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמָהּ: שֶׁהֲרֵי נֶאֱמָר "וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה, אֶת-כַּפָּהּ"; בִּכְלַל דִּין זֶה, קְנַס הַמְּבַיֵּשׁ.אבל בכל זאת קיים שביב של תקווה, שלא תצטרכי לשלם את הקנס, ככתוב בהמשך - אֵינוּ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן, שֶׁנֶּאֱמָר "וְשָׁלְחָה יָדָהּ". אֲבָל הַמְּבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה, פָּטוּר; לְפִיכָּךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֶא בּוֹ שֶׁבִּיַּשׁ, פָּטוּר. עם תפשת אבל לא התכוונת, או תפשת שלא בכוונה, את פטורה מתשלום הקנס. ובהבזק של הרגע האחרון, הוספתי עוד דבר מה,שרבים בחלד עושים בו שימוש. אבל המקרא והפרשנים, מייעדים אותו לגברים בלבד. מדוע אנחנו מאוננים,כמובן שלא במעשה אלה בשם. והאשם נופל על אונן, בנו השני של יהודה ונכדו של יעקב. וספור המעשה המקראי התרחש כדלקמן: ער בנו בכורו של יהודה נישא לתמר, ככתוב - וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר (בראשית לח, ו) מן הכתוב ברור שיהודה כפה על בנו ער את הנישואים עם תמר. וככל הנראה פרק זמן קצר לאחר הנישואין, ער מת. למה מת?כי הוא עשה הרע בעיני אלוהים והלה המיתו. יהודה הרוצה בכל מחיר נכד מבנו ער, מאלץ את אונן לעבר את תמר האלמנה, ככתוב - וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ (בראשית לח, ח) אבל בציווי זה ישקאץ', הילד שייוולד יהיה בנו של ער,ואונן לא יחשב כאביו. אונן איננו מסכים לכך כפי הכתוב - וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. (בראשית לח, ט)אונן החייב למלא את הוראת אביו, הטיל את זרעו על הארץ, ומכאן המעשה נקרא אוננות. את המעשה של אונן מתארים פרשני המקרא רש"י ואבן עזרא (בראשית רבה פה) – 'היה דש מבפנים וזורה מבחוץ' ובמילים אחרות ניתן לתאר זאת כמשגל נסוג. כמובן שאלוהים לא רואה מעשים אלו בעין יפה, והוא ממית את ער. ודרך אגב לסיפור זה סוף מעניין, תמר חוזרת לבית אביה ואילו יהודה מתאלמן. וכאשר נודע לתמר שיהודה מגיע לאזור מגוריה, היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. מיחסים אלו נולדו לתמר תאומים, פרץ וזרח. הפסוקים הבאים מציגים את שושלת פרץ - וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד (רות ד, יח-כב) בועז היה בעלה של רות המואבייה, היא רות מהמגילה. הנצרות ממשיכה את שושלת בית דוד עד לישו. [1] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3516988,00.html נכתב על ידי מקור המאמר:אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים http://www.portal-asakim.com
בחזרה למאמר

לכותבי מאמרים

התחבר הרשמה למערכת שחזור סיסמה

מאמרים בקטגוריות
אימון אישי
אינטרנט והחיים ברשת
בידור ופנאי
ביטוח
בית משפחה וזוגיות
בניין ואחזקה
הודעות לעיתונות
חברה, פוליטיקה ומדינה
חוק ומשפט
חינוך ולימודים
מדעי החברה
מדעי הטבע
מדעי הרוח
מחשבים וטכנולוגיה
מיסים
מתכונים ואוכל
נשים
ספורט וכושר גופני
עבודה וקריירה
עיצוב ואדריכלות
עסקים
פיננסים וכספים
קניות וצרכנות
רוחניות
רפואה ובריאות
תחבורה ורכב
תיירות ונופש

שיווק באינטרנט על ידי WSI