דף הבית

יהדות

פרסום המאמר באתרך

באפשרותך לפרסם את המאמר הזה באתרך בכפוף לתנאי השימוש .בפרסום המאמר עליך להקפיד על הכללים הבאים: יש לפרסם את כותרת המאמר, תוכנו, וכן פרטים אודות כותב המאמר. כמו כן יש לכלול קישור לאתר מאמרים עסקיים ומקצועיים (http://www.portal-asakim.com).

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז</title> <meta name="description" content="אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')"> <meta name="keywords" content="ירא שמים,ללוות בריבית,חיי צניעות,אכילת מותרות,חיי צניעות,אכילת מותרות,"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי: <a title="אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז" href="http://www.portal-asakim.com/Authors//Author3209.aspx ">דוד דרומר</a></strong><br/> <br/><p>אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')</p> <p>את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה, אומרים להם ובמרבית לא תיתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תיתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית.</p> <p>המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, אבל כדי להשלים מנין מותר לשחרר כמו שמוצאים אצל ר' אליעזר. ומרומז בר"ת "לעלם בהם" תעבודו, <strong>ל</strong>'שחרר <strong>ע</strong>'בד <strong>ל</strong>'השלים <strong>מ</strong>'נין <strong>ב</strong>'בית <strong>ה</strong>'כנסת <strong>מ</strong>'ותר.</p> <p><em> </em><em>ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו</em><em>" )</em><em>כו, כט</em><em> - (</em>האמרי חיים זי''ע, היה מפרש, הרי בניך יהיו חסידיש'ע קינדער, וירוצו - באמצע סעודת שבת - מהר לטיש, של הרבי.</p> <p>והבשר שלהם יישאר, ואתה תצטרך לאכול את זה.</p> <p>וזה הפירוש- ואכלתם בשר בניכם... (נשלח ע''י הרב ח.כץ)</p> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td width="633" valign="top"> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td width="100%" valign="top"> <p><strong>זיכרון מהלך: אנחנו הדור שגדל על ברכיניצולי השואה</strong></p> </td> </tr> <tr> <td width="100%"> <p><strong>כל סיפורקשה על ילד מתורגם אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ילד בן12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 - מיד עובר אצלילדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." • אמנם לא היינוילדיהם, אבל הזיכרונות שלהם ממה שהיה "שם" אלו תבנית נוף מולדתנו •שיפי חריטן בטור געגועים וזיכרון</strong></p> </td> </tr> </tbody> </table> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td> <p>שיפי חריטן</p> </td> <td></td> </tr> </tbody> </table> </td> </tr> </tbody> </table> </td> </tr> <tr> <td width="633"> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td></td> <td></td> </tr> </tbody> </table> </td> <td></td> </tr> </tbody> </table> </td> </tr> </tbody> </table> <table border="0" cellspacing="0" cellpadding="0"> <tbody> <tr> <td width="480" valign="top"></td> </tr> <tr> <td valign="top"> <p>בגיל תשע סיימתי לקרוא את כל ספרי השואה שהתאימולגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כל מילה בכל שעה של יממה וללא הבדליתאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כל יום שפגשתי את סבתא שכעסה אםביקשנו חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היה לה קטע כל כך אדוק עםהמרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מי שמסיים ראשון מהצלחתהוא מלך" - הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי, ואנחנו לקחנו עודלגימה קטנה. <br /> <br /> לחם טרי לא בא אל פיה בכל שנותהיכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עד שנלקחה אל מחנות ההשמדה - עבדההשכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיה הבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקרוצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחם שעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנולא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות. אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולאזרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על "לחם קשה" - היה זוכה למבטקשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתה משדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעטמרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייה דקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבשונסיים את המרק. <br /> <br /> כילדה, לפעמים מצאתי את עצמי כועסתעליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלא ראתה - דחפתי אוכל לפי. עדהיום יש לי קטע עם אוכל - אבל זה ממש לא העניין. כי מהן הבעיות שלי לעומת האוכלשלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה - הייתה שומרת עבור נשים חולותבמחנה? <br /> <br /> נכון, אני דור שלישי, אבל אני שייכתלדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחות גדולות, לא היו דודים מפוזריםבארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעין דודים... הצורה שבה חיו הורינו,דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים של חיינו שהשפיעו עלינו מאוד. <br /> <br /> כדי להבין ולנסות לחוות את מה שסבתאמעולם לא סיפרה - ברחתי אל עולם הספר. כאמור, בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתילהתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתי יושבת שם בפינה, קוראת, בוכה,ולא מפסיקה לדמיין... <br /> <br /> בשלב מסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולאסרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיות אימא. פתאום הדמיונות שלי הפכולהרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה על ילד הפך אצלי למחשבות של"איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלום המשפחות שלנו היו מסתדרות.פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוח עם שלושת ילדיהם הקטניםומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותיים כמו איך אנחנו היינומתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 - מידעובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." <br /> <br /> כי זה החותם שהשאירה בנו השואה. הדורהזה הולך ונכחד - ואנחנו, אנחנו פה גדלים עם טראומות שנחקקו בלבנו - מהוויםזיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נבין בע"ה. <br /> וככל שעוברות השנים ואני מתרחקתמהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אני נזכרת במשפט הקשה של סבתא,כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות את הזוועות המשודרות ביום השואה:"אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראות את זה?" <br /> <br /> ואז מתגנבות אלי נקיפות מצפון:"איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסה לחשוב מה עובר לסבתא בראשכשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדה שחייתה שואה. ואני נזכרת שהיאבכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדה בכח, באכזריות, בלי תקווה, בליחיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא - ששנייה קודם עוד תמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב,ושניה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים - כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץבעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמבין משפחתה הענפה - רק היא שרדה, ומצאהלאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה על הוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה,דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם, שמגיל 14 ועד 85 - נשרפה יום יוםבמחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטי שלא היה מי שיבין. בטח לא שתיהבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואה עברה אמן לפני שילדה אותן.דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להבין את השואה שלה. <br /> <br /> אז נכון, סבתא. אני לא קוראת היוםספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חי ומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים אתהמרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך. כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לימה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבט מצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישובכמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהנים מהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לאמעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבל בעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזהלא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עם סבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביוםכמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכל מאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גםעל ילדים שהם בגיל של הילדים שלי, גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדיםשלי עלייך - על מי שהיית, אמיצה ונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עםהכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדי לחיות פה בעולם. <br /> <br /> אז את בוודאי לא כועסת עלי היום, שאנילא צופה בתמונות על המסך - שהיו בעצם חייך, אבל אני מרגישה את התמונות האלובבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך, ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמךעשית, וכך הייתי רוצה. <br /> <br /> אוהבת אותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולםלא אפסיק לחשוב ולדמיין - עד שיסתיים החלום עם משיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואוליתכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולם שלך שלא הכרתי - רק דמיינתי.</p> <strong>החוויה היהודית</strong> <p><a href="http://h-y1.coi.co.il/">http://h-y1.coi.co.il/</a></p> </td> </tr> </tbody> </table> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <p>דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.</p> <br/><a href="http://www.portal-asakim.com"> מקור המאמר: אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים</a>

גירסת טקסט:
אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז') את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה, אומרים להם ובמרבית לא תיתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תיתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית. המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, אבל כדי להשלים מנין מותר לשחרר כמו שמוצאים אצל ר' אליעזר. ומרומז בר"ת "לעלם בהם" תעבודו, ל'שחרר ע'בד ל'השלים מ'נין ב'בית ה'כנסת מ'ותר. ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - (האמרי חיים זי''ע, היה מפרש, הרי בניך יהיו חסידיש'ע קינדער, וירוצו - באמצע סעודת שבת - מהר לטיש, של הרבי. והבשר שלהם יישאר, ואתה תצטרך לאכול את זה. וזה הפירוש- ואכלתם בשר בניכם... (נשלח ע''י הרב ח.כץ) זיכרון מהלך: אנחנו הדור שגדל על ברכיניצולי השואה כל סיפורקשה על ילד מתורגם אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ילד בן12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 - מיד עובר אצלילדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." • אמנם לא היינוילדיהם, אבל הזיכרונות שלהם ממה שהיה "שם" אלו תבנית נוף מולדתנו •שיפי חריטן בטור געגועים וזיכרון שיפי חריטן בגיל תשע סיימתי לקרוא את כל ספרי השואה שהתאימולגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כל מילה בכל שעה של יממה וללא הבדליתאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כל יום שפגשתי את סבתא שכעסה אםביקשנו חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היה לה קטע כל כך אדוק עםהמרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מי שמסיים ראשון מהצלחתהוא מלך" - הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי, ואנחנו לקחנו עודלגימה קטנה. לחם טרי לא בא אל פיה בכל שנותהיכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עד שנלקחה אל מחנות ההשמדה - עבדההשכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיה הבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקרוצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחם שעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנולא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות. אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולאזרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על "לחם קשה" - היה זוכה למבטקשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתה משדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעטמרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייה דקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבשונסיים את המרק. כילדה, לפעמים מצאתי את עצמי כועסתעליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלא ראתה - דחפתי אוכל לפי. עדהיום יש לי קטע עם אוכל - אבל זה ממש לא העניין. כי מהן הבעיות שלי לעומת האוכלשלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה - הייתה שומרת עבור נשים חולותבמחנה? נכון, אני דור שלישי, אבל אני שייכתלדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחות גדולות, לא היו דודים מפוזריםבארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעין דודים... הצורה שבה חיו הורינו,דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים של חיינו שהשפיעו עלינו מאוד. כדי להבין ולנסות לחוות את מה שסבתאמעולם לא סיפרה - ברחתי אל עולם הספר. כאמור, בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתילהתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתי יושבת שם בפינה, קוראת, בוכה,ולא מפסיקה לדמיין... בשלב מסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולאסרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיות אימא. פתאום הדמיונות שלי הפכולהרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה על ילד הפך אצלי למחשבות של"איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלום המשפחות שלנו היו מסתדרות.פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוח עם שלושת ילדיהם הקטניםומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותיים כמו איך אנחנו היינומתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג כמו אדם בן 40 - מידעובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..." כי זה החותם שהשאירה בנו השואה. הדורהזה הולך ונכחד - ואנחנו, אנחנו פה גדלים עם טראומות שנחקקו בלבנו - מהוויםזיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נבין בע"ה. וככל שעוברות השנים ואני מתרחקתמהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אני נזכרת במשפט הקשה של סבתא,כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות את הזוועות המשודרות ביום השואה:"אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראות את זה?" ואז מתגנבות אלי נקיפות מצפון:"איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסה לחשוב מה עובר לסבתא בראשכשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדה שחייתה שואה. ואני נזכרת שהיאבכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדה בכח, באכזריות, בלי תקווה, בליחיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא - ששנייה קודם עוד תמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב,ושניה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים - כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץבעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמבין משפחתה הענפה - רק היא שרדה, ומצאהלאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה על הוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה,דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם, שמגיל 14 ועד 85 - נשרפה יום יוםבמחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטי שלא היה מי שיבין. בטח לא שתיהבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואה עברה אמן לפני שילדה אותן.דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להבין את השואה שלה. אז נכון, סבתא. אני לא קוראת היוםספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חי ומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים אתהמרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך. כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לימה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבט מצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישובכמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהנים מהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לאמעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבל בעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזהלא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עם סבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביוםכמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכל מאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גםעל ילדים שהם בגיל של הילדים שלי, גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדיםשלי עלייך - על מי שהיית, אמיצה ונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עםהכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדי לחיות פה בעולם. אז את בוודאי לא כועסת עלי היום, שאנילא צופה בתמונות על המסך - שהיו בעצם חייך, אבל אני מרגישה את התמונות האלובבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך, ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמךעשית, וכך הייתי רוצה. אוהבת אותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולםלא אפסיק לחשוב ולדמיין - עד שיסתיים החלום עם משיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואוליתכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולם שלך שלא הכרתי - רק דמיינתי. החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/ נכתב על ידי דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות. מקור המאמר:אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים http://www.portal-asakim.com
בחזרה למאמר

לכותבי מאמרים

התחבר הרשמה למערכת שחזור סיסמה

מאמרים בקטגוריות
אימון אישי
אינטרנט והחיים ברשת
בידור ופנאי
ביטוח
בית משפחה וזוגיות
בניין ואחזקה
הודעות לעיתונות
חברה, פוליטיקה ומדינה
חוק ומשפט
חינוך ולימודים
מדעי החברה
מדעי הטבע
מדעי הרוח
מחשבים וטכנולוגיה
מיסים
מתכונים ואוכל
נשים
ספורט וכושר גופני
עבודה וקריירה
עיצוב ואדריכלות
עסקים
פיננסים וכספים
קניות וצרכנות
רוחניות
רפואה ובריאות
תחבורה ורכב
תיירות ונופש

שיווק באינטרנט על ידי WSI