דף הבית

יהדות

פרסום המאמר באתרך

באפשרותך לפרסם את המאמר הזה באתרך בכפוף לתנאי השימוש .בפרסום המאמר עליך להקפיד על הכללים הבאים: יש לפרסם את כותרת המאמר, תוכנו, וכן פרטים אודות כותב המאמר. כמו כן יש לכלול קישור לאתר מאמרים עסקיים ומקצועיים (http://www.portal-asakim.com).

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח</title> <meta name="description" content="העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית ."> <meta name="keywords" content="ייסורים קשים,מכות אכזריות,דינה של גיהינום,האוצר הגדול,אמונה,שרשרת שלמות,נתינה,כדור השינה,שקט נפשי,"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי: <a title="אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח" href="http://www.portal-asakim.com/Authors//Author3209.aspx ">דוד דרומר</a></strong><br/> <br/><p>אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה - מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים. וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום.</p> <p>האוצר הגדול ביותר - אמונה.</p> <p>העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .</p> <p>כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי</p> <p><strong>המעיל שהציל </strong><strong>(דברים טובים - נשא)</strong></p> <p>אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה. היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה.</p> <p>פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד". כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים, ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול. בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה. לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי, והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא, לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "</p> <p>המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?" המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף. לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה.</p> <p>היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם. מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?" אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך - וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר, וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי. ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים, כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.</p> <p>הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?" שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!" אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע, אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה, מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום. קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה, ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: "</p> <p>רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב. כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים.</p> <p>כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר, כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים - שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר... השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד, אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.</p> <p>השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".</p> <p>החוויה היהודית<strong></strong></p> <p><a href="http://h-y1.coi.co.il/">http://h-y1.coi.co.il/</a></p> <p><strong> </strong><a href="http://dosanova.co.il/" target="_blank">http://dosanova.co.il/</a></p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <p>דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.</p> <br/><a href="http://www.portal-asakim.com"> מקור המאמר: אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים</a>

גירסת טקסט:
אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה - מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים. וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום. האוצר הגדול ביותר - אמונה. העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית . כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי המעיל שהציל (דברים טובים - נשא) אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה. היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה. פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד". כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים, ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול. בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה. לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי, והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא, לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. " המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?" המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף. לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה. היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם. מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?" אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך - וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר, וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי. ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים, כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים. הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?" שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!" אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע, אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה, מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום. קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה, ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: " רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב. כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים. כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר, כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים - שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר... השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד, אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו. השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/ http://dosanova.co.il/ נכתב על ידי דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות. מקור המאמר:אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים http://www.portal-asakim.com
בחזרה למאמר

לכותבי מאמרים

התחבר הרשמה למערכת שחזור סיסמה

מאמרים בקטגוריות
אימון אישי
אינטרנט והחיים ברשת
בידור ופנאי
ביטוח
בית משפחה וזוגיות
בניין ואחזקה
הודעות לעיתונות
חברה, פוליטיקה ומדינה
חוק ומשפט
חינוך ולימודים
מדעי החברה
מדעי הטבע
מדעי הרוח
מחשבים וטכנולוגיה
מיסים
מתכונים ואוכל
נשים
ספורט וכושר גופני
עבודה וקריירה
עיצוב ואדריכלות
עסקים
פיננסים וכספים
קניות וצרכנות
רוחניות
רפואה ובריאות
תחבורה ורכב
תיירות ונופש

שיווק באינטרנט על ידי WSI