לא בכל פעם שאדם כלשהו עובר אל בית אבות מדובר בהחלטה אישית שלו. למעשה, רבים מהדיירים של בית אבות, בית הורים, דיור מוגן וכן הלאה הם הורים שהילדים שלהם החליטו שהגיע הזמן שהם יעזבו את הבית ויעברו לגור בתוך בית אבות. במידה מסוימת נדמה לעיתים שמדובר בתמונת ראי של היחסים שמתקיימים בין הורים וילדים אלא שהפעם הילדים הם אלה שממלאים את התפקיד שבעבר היה שמור להורים.
בתי הורים יכולים להציג בפנינו את התופעה הזו, את תקופת החיים שבה הילדים מתחילים להחליף את ההורים בתפקיד שהיה שלהם. במשך שנים ההורים מטפלים בילדים ודואגים לכל מחסורם. במשך הרבה שנים ההורים מקבלים החלטות עבור הילדים עד שמגיע הזמן שבו הילדים גדלים ומחליטים שהגיע הזמן שהם יקבלו החלטות בחיים שלהם ולא ההורים. אנחנו עדיין מכנים את הילדים, ילדים, גם כאשר הם גדלים וזאת ביחס להורים. אלא שהיחס הזה של הורים וילדים משתנה עם השנים וככל שההורים מזדקנים, הילדים מתחילים להרגיש שהאחריות על חייהם של ההורים עוברת אליהם. לרוב, ההחלטה החשובה שבה מתבטא השינוי ביחס הזה הוא כאשר מתחילים לחשוב על מעבר אל בית אבות.
כפי שכבר ציינתי, ישנם דיירים שבחרו לעבור אל בית אבות מתוך רצונם האישי. מצד שני ישנם הרבה מקרים שבהם הילדים הם אלה שמחליטים שהגיע הזמן שההורה המזדקן יעבור אל בית אבות כיוון שמצבו מחייב זאת וכיוון שהמשפחה שלו – הילדים שלו – אינם יכולים לטפל בו כראוי. האם אין בכך תופעה בעייתית, עלול לשאול מאן דהו. הרי ההורים טיפלו בילדים כשהם היו קטנים ואילו כעת הילדים מחליטים שבמקום לטפל בהורים הם פשוט ישלחו אותם אל בית אבות ובכך ימצאו פיתרון פשוט לבעיה מסובכת.
אלא שאין סימטריה אמיתית בין הטיפול של הורים בילדיהם לעומת טיפול של ילדים בהוריהם. בית אבות הוא פיתרון עבור בני משפחה בגיל הזהב כיוון שהוא מציע את הטיפול ואת ההשגחה שבני המשפחה לא יכולים להעניק להורה. אינו דומה הטיפול בילדים בבית לעומת הטיפול בקשישים שדורש מיומנויות שונות לחלוטין, כלים שונים וצרכים שונים מאלה של הילדים. יתר על כן, רק בית אבות יכול להעניק את שתומת הלב שלה זקוקים ההורים בשעה שהילדים טרודים בו זמנית בגידול הילדים שלהם ובטרדות הפרנסה השונות. בתי הורים קיימים כי לילדים אין האפשרות ולו הטכנית לעמוד בכל המטלות שעליהם למלא כהורים בעלי משפחה וכילדים עם הורים שזקוקים להשגחה ולטיפול.