הרעיון של רילוקיישן נראה לי, פחות או יותר, די סתמי בעבר. רילוקיישן, ככה חשבתי, שייך לכל מיני חבר'ה צעירים שרוצים לטוס לתאילנד לשנה שנתיים ולהיזרק באיזו חושה עם יתושים ובוץ, ומשם לכתת רגליים בסנדלים מרופטים בכל חבל הארץ, כשהם מצוידים היטב בכל כימיקל שהוא. מקסים. הרבה אנשים שהכרתי נסעו להודו בתור צעירים ליברליים בני 20 וקצת, והתאהבו בה נואשות. אני כנראה קצת מוזרה, כי הסיפורים על הרעלות קיבה חמורות עד כדי התייבשות, הקאות, שלשולים, אשפוז בבית חולים, בתי שימוש מיושנים ואנשים שלא שמעו על נייר טואלט – לא ממש עשו לי את זה. אבל הם לא יכלו להרפות מהודו, והם חזרו לשם, כן, בתור אנשים בוגרים ומיושבים בני שלושים פלוס, עשו רילוקיישן, כי נפלו שבי בקסמי המקום. עד היום קורותיהם אינם ידועים. כנראה שהם חיים היום באושר באיזה כפר בודהיסטי שלוו למרגלות נוף עוצר נשימה ועושים יוגה אשטנגה/ פירנה/ ויניאסה וואטאבר. אבל מה עם רילוקיישן לאירופה, על זה חשבתם? כל אירופה נראית פחות או יותר אותו הדבר. ערים ויקטוריאניות עם בניינים הדורים ועתיקים, אנשים אלגנטיים גבוהי-קומה מהלכים להם עם מעיל ארוך כהה ורעמה בלונדינית ומבטא כבד. בתור טינאייג'ר חרשתי את אירופה לרוחבה ולאורכה בטיולים ובביקורים. היה נחמד. אבל מה, לעבור לגור שם, ממש רילוקיישן? נראה לי כבד מידיי. אווירה עגמומית. קר. דיכאון. אין שמש. בכלל לא חשבתי על רילוקיישן לאירופה עד שביקרתי בלונדון. שבוע אחד של טיול בעיר ספוגת האווירה הזו הספיק לי כדי להפיל אותי מהרגליים ולעשות לי הלם תרבות טוטאלי. עזבו אותי מהחנויות באוקספורד סטריט, מהשופינג המסחרר, מהפארקים היפהפיים הירוקים, מהסנאים החמודים, מהשקנאים והברווזים שמסתובבים על הדשא בכיף מבלי לפחד שאיזה "ערסוואט" ירוץ לטגן אותם, רק האווירה, האווירה הזאת גורמת לי לחלום על רילוקיישן. השקט המופלא. השפה האצילית. האנגלית המנומסים ועדיני ההליכות. גם האירים המרוגזים ברחוב נראו לי מקסימים. הכול שם מתרחש ב"סלואו מושן". נתתי לעצמי לדמיין ולשקוע בתרחיש הבא. אני עושה רילוקיישן. יושבת לי בכיף באיזה בית קפה, לוגמת קפוצ'ינו ושואפת ניחוח אירופאי. הכול פשוט מושלם. רק צעקה של אישה מקלקלת את ההרמוניה: "שמעון, תזיז כבר ת... שלך לפה ותשמור לי מקום!". הם בכל מקום, הישראלים. עם הטירוף הזה של רילוקיישן. למה הם לא יכולים לעשות כולם איזה רילוקיישן לאיזה כפר עם בקתות עץ בנפאל. למה אני לא היחידה שנמשכת לקסם האירופאי הזה.