אליעד: הבעיה היא לא בזה שאת כועסת, הבעיה היא בזה שאת לא רוצה לכעוס. אם היית רוצה את הכעס, אז לא הייתה לך בעיה, נכון? כאשר את משחקת, יש כעס בתוכך שאת רוצה לנצח, אבל את לא סובלת בגלל הכעס הזה, כי הכעס הזה גורם לך לשחק, לרצות לנצח וליהנות מהמשחק. אבל במשחק את בוחרת את הרצון, את חווה אני בוחרת לרצות לנצח במשחק. ולכן למרות שיש כעס, את לא סובלת, כי את בחרת את הכעס והמשחק.

כשאת יושבת מולי, את מתכוונת לגוף ומקסימום לתודעה. עכשיו התודעה והגוף שלך זה חלק ממשהו גדול יותר. עכשיו את לא שולטת בכול מה שקורה סביבך, את חווה חוויה של עבד, את חווה שמכריחים אותך לקום בבוקר, לאכול, לעבוד וכו', והחוויה הזאת מדכדכת.

עכשיו, לא רק שאת לא בוחרת מה שקורה סביבך, את גם לא בוחרת את מה שקורה בתוכך. זה נכון בגלל שאת מזדהה עם הגוף והתודעה, אבל אם היית יותר חכמה, היית מבינה שאת זה לא רק הגוף והתודעה, אלא את המציאות. כשהיית הולכת ברחוב ורואה מישהו הולך, היית מבינה שאת מזיזה אותו. רק שתביני שיש צורת חשיבה מסוימת, שבה הכול כרצונך תמיד.

אם תביני את זה, תמיד יהיה לך טוב, ואם לא תביני, לא משנה איך תסובבי את זה, תמיד תרגישי חסר.

אין אדם שהוא בלי כעס, אפילו אדם שאוכל, הוא כועס על זה שהוא רעב. אפילו שאני מזיז את היד, זה בגלל שלא היה לי טוב וכעסתי, ולכן הזזתי אותה. האדם לא מרוצה מהמציאות ולכן הוא כועס, ולכן הוא משנה דברים.

ההבנה היא שאת המציאות, שאצלה הכול מושלם, הכול אחד. ואת המציאות, שבוחרת לצמצם את עצמך, ואת היא זאת בוחרת, שהצורה הזאת תכעס. בהתחלה זה מתחיל שטוב לך, כי הכול אחד, ואחר את מצמצמת את עצמך לגוף שלך, ובוחרת מה שקורה לך. אז אם היית חווה זאת, אז היית מבינה שהכול כרצונך.

עכשיו, אין אפשרות להתחמק מהכעס לגמרי, כל זמן שאת קיימת, תמיד את רוצה משהו. להגיד אני רוצה לחיות זה גם סוג של כעס, למה? כי אני לא רוצה למות. לכן אין שיטה שתעבוד נגד הכעס.

מה פירוש לא לכעוס? שאת מסוגלת להכיל בתוכך כעס אין סופי. את מגיעה למצב שאת יכולה לכעוס בכעס הכי גדול בעולם, ושיהיה לך טוב עם זה. זה נקרא שאין לך בעיה של כעס.

אם את רוצה להתמודד עם הכעס, הדרך היחידה זה, שאת תכילי את הדבר הכי רע בעולם. תדמייני את הדבר הכי רע בעולם בתוכך, וטוב לך עם זה. זה נקרא להיות נקייה מהכעס לגמרי. אם תחווי שאת רוצה את הדבר הכי רע, אז את האדם הכי חופשי בעולם, כי אי אפשר לאיים עליך. את חווה שאת הראשון, שנמצא מחוץ לדברים. כי אם לא, אז את תמיד תפחדי ממשהו, ותמיד יהיה לך רע ממשהו אחר. אני מביא לך פתרון לכול הבעיות.

שאלה: מה זה להכיל?

אליעד: מצד אחד את מאוד כועסת, אך מצד שני את מכילה את זה, וזה טוב. מצד אחד את מרגישה מאוד רע, אך מצד שני את מרגישה עם זה מאוד טוב.

כרגע את מבינה שאם אני רוצה ויש לי אז טוב לי, ואם אני רוצה ואין לי, אז רע לי, או הפוך. אבל אני מדבר על משהו אחר. אבל תזכרי שרק את מרגישה רע, למציאות לא רע. לא משנה כמה רע לך, המציאות רוצה את זה.

למציאות אין יותר או פחות טוב. היא לא יכולה להגיד שזה יותר טוב מזה, למה? כי היא עושה את שניהם. והיא יכולה גם לשנות, אף אחד לא מגביל אותה. המציאות מכילה את הכול. מה הכוונה להכיל? שהיא חווה את הכול בצורה שווה.

יש דבר אחד שממנו הכול יוצא - יש קיר, יש אליעד, יש שולחן, יש רגשות, ויש הרבה דברים, אבל אין הבדל בין כל הדברים האלה. אין הבדל בין קיר לכעס, שניהם באים מאותו מקום. מצד המציאות אין הבדל בין קיר, לכסא, לבן אדם, ולתחושה של בן אדם. זה הכול צורות שונות. למעשה זה תחושות שונות.

להכיל הכוונה שאת מעבר לדברים. את יוצאת מהגוף, יוצאת מהתודעה של עצמך, יוצאת מהעולם, נמצאת בשום מקום, ומשם את אומרת אני מכילה את הכול. הכול עבורי אותו הדבר, זה סוג של השתוות. את למעשה יוצאת מכול ההגדרות של הטוב והרע, את לא מבדילה בין יש רעש לאין רעש, את לא מבדילה בין זה שאת במונית או בספארי.

במצב שלך עכשיו, את עושה הפרדה בין רעש ללא רעש, עכשיו את לא רוצה את הצורה של הרעש. אבל אם עכשיו היית מחוץ למקום, אז לא הייתה לך שום בעיה.

אני לא אומר לך לרצות את הרעש, כי אם תרצי את הרעש, תרצי את הרעב, ואז תמותי. אני אומר לך, תרצי את זה שאת רוצה לכעוס על הבחורה בגלל שהיא עושה רעש. אבל את תשאלי, למה שאני ארצה להרגיש רע? אז אני אומר לך, תדעי לך שזה את מבחירה חופשית, בוחרת לרצות להרגיש רע.

את עכשיו נוסעת במונית, והבחורה מרעישה. אם היית חווה שהמציאות עכשיו גורמת לי להיות קיימת, המציאות גורמת לי לרצות שהיא לא תרעיש, המציאות גורמת לה להרעיש, המציאות גורמת שאת תשמעי אותה - אם היית חווה את זה תמיד, היית נעלמת במירכאות, והיית נהפכת למציאות.

אם תתבונני בזה מספיק ותראי אנשים זזים, תביני משהו מזיז את האנשים. וכשאת רואה קיר עומד, את מבינה שיש מישהו שעושה שהקיר יעמוד. כשאת מסתכלת על העולם, את רואה שיש מישהו שעושה שהעולם יהיה קיים.

כשאת אומרת שאת רואה שמישהו מזיז את האנשים, למעשה אין אנשים, אין פה שום ישות, חוץ מהישות הראשונה. זה לא כמו תיאטרון בובות, שמישהו מזיז את הבובות. האמת היא שזה שמזיז את הבובות והבובות עצמם זה אותו אחד.

בתיאטרון בובות, אם זה שמפעיל את הבובות, יפסיק להפעיל אותן, הבובות ימשיכו להיות קיימות, אבל במציאות הצורות לא יכולות להיות קיימות ללא ההוויה.

למשל את עוצמת את העיניים ומדמיינת פיל, האם הפיל קיים? הוא קיים, אבל הוא את. את לא רק מזיזה את הפיל, את גם הפיל. כשאת רואה את האנשים, זה לא רק שמישהו מזיז אותם בחוטים, אלא זה מישהו שמהווה אותם, שמקיים אותם. עכשיו שאת רואה חדר, יש משהו שעושה את החדר הזה עכשיו. ואם תחווי את זה, את תיעלמי, ואז תהפכי לראשון.

למשל את מדמיינת פיל, והפיל אומר אני, מי אומר אני?

שאלה: אני.

אליעד: הפיל שאומר אני, האם הוא יודע שמישהו גורם לו להיות קיים ואומר אני דרכו? לא. הוא מבחינתו חושב שהוא עושה את כל הדברים, אבל את היא זאת שאומרת, אני, דרך הפיל.

עכשיו את היא כמו אותו פיל. כי אותו אחד, עשה את זה כל כך משכנע, שאת בטוחה שאת היא זאת שעושה את כל הדברים.

אבל גם כאשר את חולמת חלום, זה מאה אחוז אמיתי לך. אין לך שום אפשרות לדעת שאולי עכשיו את לא בתוך חלום. אולי את כרגע בתוך חלום?

שאלה: אולי.

אליעד: אז בואי נבדוק.

שאלה: כאשר אני חולמת, אני מרגישה שזה ממש אמיתי, אז אולי גם זה חלום, כלפי מישהו אחר?

אליעד: מה שחשוב שתביני שהראשון, הוא את. איך חווים? על ידי שמבינים. אם היית חווה זאת, לא באמת היית כועסת. את הרי בחלום של עצמך, ולכן אין על מה לכעוס?

שאלה: אבל עדיין בתוך החלום, אני קיימת.

אליעד: אבל זה האני הגבוה.

תדמייני שאת הולכת ברחוב, ופוגעת בעמוד ומקבלת מכה, האם את כועסת על הדמיון שלך? לא. את הרי עושה זאת, לכן את לא כועסת. מה שאני בא להגיד, שאם את חווה שאת הראשון, אז הכול זה בהתאם לרצון שלך. זה נקרא פיתרון שנעשה על ידי הבנה. את לא אמורה לשנות כלום, אלא אם את רוצה. גם אחרי שתביני זאת יהיו לך שאלות, אבל את קרובה לסיום.

יש מציאות שהיא עושה בכול. את המציאות שעושה הכול. אם היה לך מספיק רע, אז היית מאוד רוצה להבין זאת, והיית נזכרת שאת עושה הכול.

שאלה: איך אני בודקת, שאני זה המציאות שעושה הכול?

אליעד: אם זה לא את, אז מי זה כן? בואי תנסי לתת לי הסבר שזה לא את.

למשל כשאת במונית, יש רעש. אז מי זה שאחראי שיש רעש במונית? מי אחראי שאת כועסת בגלל הרעש?

שאלה: אני מבינה שהמציאות אחראית על הכול. איך זה עוזר שאני רואה עצמי בתוך חלום?

אליעד: אם את בתוך חלום, ואת הולכת עכשיו, ורואה שמישהו מדבר איתך, האם את מבינה ששניכם זה את? בתוך החלום כל מה שאת רואה, זה את, כי את היא זאת שחולמת את החלום. לכן זה יכול לתת לך הבנה על המציאות, שכול מה שאת רואה, זה את, האני הגבוה.

עכשיו, כאשר משהו מכעיס אותך, אל תנסי למצוא סיבות, למה משהו מכעיס אותך, תנסי לראות שאת מתנגדת למה שקורה, תנסי להסתכל פנימה. למה יש מישהו שלא רוצה את המציאות? במקום לראות שהיא מציקה לך, תבדקי, מדוע אני לא רוצה את הרעש שלה? למעשה את מציקה לעצמך.

אותך לימדו שכאשר יש בעיה, פותרים אותה על ידי זה שמשנים אותה, למשל, יש כאב ראש, לוקחים כדור נגד כאב ראש, ונעלם הכאב ראש. אף אחד לא גילה לך שכאשר יש לך כאב ראש, זה בגללך. אם יש לך כאב ראש, את יכולה לקחת כדור, אבל בתוכך תביני, שהבעיה לא שם, אלא הבעיה היא שאת לא רוצה את הכאב ראש.

כאשר את כועסת על הבחורה, ראשית את צריכה להבין שכול מה שאת חושבת עליה, זה את. קודם כל עליך להבין מי פה אשם. והאשם זה את. את אומרת שהיא פושעת, אבל זה לא נכון, את היא הפושעת. קודם תדעי מי האשם, קודם תביני היכן הבעיה פה? למעשה הבחורה בסדר גמור, את היא שמרעישה לעצמך את הראש.

את צריכה להבין שאת היא האחראית. אף אחד לא אחראי לצרות שלך מלבדך. אם זאבים עכשיו טורפים אותך, רק את אחראית לסבל שלך בגלל הזאבים. תביני שמי שאחראי זה את. לאן זה מוביל? קודם תביני שאת השורש של המצב. רק את האחראית אם טוב לך או רע לך.

אם עכשיו זכית בלוטו וטוב לך, תדעי שזה בכלל לא קשור ללוטו, זה קשור בך, שאת רוצה לזכות בלוטו ולכן טוב לך.

למה זה יוביל? זה יוביל לשאלה המתבקשת, אם אני אחראית לזה, אז למה אני לא תמיד שמחה, כאילו זכיתי בלוטו? למה שאני לא אשמח אם הבחורה מרעישה? אז תשאלי, אבל מי אחראי לרצון שלי? ואם תשאלי את זה, את תראי שזה לא בשליטתך, זה בעצם המציאות עושה. ואז זה יבטל לך את החוויה של הבחירה. ואחר אם תביני את זה יותר, את תיעלמי, לא תהיי קיימת, ואז תהפכי למציאות, ותראה שהכול אחד.

שאלה: בעבודה אני מנסה לעשות זאת, אבל הכעס משתלט עלי.

אליעד: קשה לאדם להרגיש שהוא אשם, ולכן הוא מנסה לגלגל את הכעס על אחרים. אם למשל היית במדבר והיית כועסת, היית מאשימה את עצמך, כי אין לך את מי להאשים. אבל כאשר את נמצאת עם אנשים, עולה לך כעס ואת מוציאה אותו על אחרים. לכן כאשר את כועסת את אומרת שאחרים גם אשמים בכעס שלך, ולא רק את. אבל האמת היא שרק את אחראית לכעס שלך, ולכן עליך לקחת אחריות על החיים שלך.

את צריכה להיות בטוחה בזה, שאת היא האחראית למה שקורה לך, אם לא תהיי בטוחה בזה לא תוכלי להתקדם.

אם לא היית יודעת שאת קיימת, הייתה בעיה? לא. אז מי גורם לכך שתדעי שאת קיימת? המציאות. שאת אומרת, אני ואני, האם את מבינה שאת היא המציאות?

אם היית מבינה שיש מציאות שעושה אותי, וגורמת לרצון שלי, אז אני לא שונה, מפיל בתוך חלום. למשל את מדמיינת פיל בתוך חלום, והפיל אומר שהוא רוצה. מי הוא הפיל? זה את. מה שהפיל רוצה? זה גם הרצון שלך. האם האני של הפיל בשליטתו? לא. האם הפיל אחראי? לא. כל הפיל הגדול הזה, עם כל מה שהוא חושב שהוא יכול לעשות. בשנייה את יכולה להעלים אותו, אם תחשבי על תפוח.

אם למשל הוא חושב שהוא עשה ועשה, וכול הזיכרונות שלו, למעשה את היא זאת שמכניסה לו לראש שהוא עשה, את היא זאת שמכניסה לו את הזיכרון, ובשנייה את יכולה למחוק לו את הזיכרון, וכך להעלים אותו.

גם את ככה, האם את בוחרת איך את תראי? לא. האם את בוחרת איך המציאות סביבך תראה? לא. מה את בוחרת? שום דבר. אבל את אומרת, אני זוכרת שאתמול עשיתי כך וכך, אבל המציאות יכולה בשנייה למחוק לך את הזיכרון, ואז את לא זוכרת כלום, בשנייה את הופכת למשהו אחר.

כמו שאת לא מוטרדת מזה שהפיל נעלם, כך אף אחד לא יהיה מוטרד מזה שאת תיעלמי, אם המציאות תימחק לך את הזיכרון. מישהו עכשיו חושב אותך, מישהו מקרין אותך.

שאלה: אני חשבתי שאני אפסיק לכעוס, ומה אם כל הרגשות של דיכאון, דכדוך?

אליעד: מה רע בזה?

שאלה: הייתה לי צפייה שזה יעלם?

אליעד: עצם הצפייה זה הרע. תביני, אם תצליחי להעלים את זה, את מאוד תסבלי, כי תפחדי שזה יחזור אליך. ודבר נוסף, את לא יכולה להעלים את זה לגמרי, כי אפילו כשאת אוכלת זה כעס. אם לא תרגישי כלום, את לא תרגישי שאת קיימת. עצם זה שאת קיימת, זאת כבר בעיה, כי את מזדהה עם משהו שהוא לא אין סופי. כשאת אומרת אני קיימת, זה להגיד, אני לא שאר הדברים. אז זאת גם בעיה. אבל אני רוצה להביא אותך למצב, שאת תהיי קיימת וגם לא קיימת בו זמנית. כשימאס לך את תכבי את המנגנון ותגידי, לא בא לי להיות קיימת. ברוב הזמן תהיי כאן בעולם, אבל בתוכך תהיי גם לא קיימת בו זמנית.

שאלה: חשבתי שצריך לקחת את כל הדברים הרעים ולשים אותם בפח אשפה.

אליעד: לא, אם אנחנו מכבים את הרע, אנחנו מכבים גם את הטוב במירכאות. לכבות את התחושות הרעות, זה אומר לכבות גם את התחושות הטובות. אם את לא מפחדת למות ברעב, זה אומר שאת לא תיהני לאכול. חלק מזה שאת נהנית מאוכל זה בגלל שאת לא רוצה למות ברעב, ולכן את נהנית מהאכילה. אם מכבים את הסבל, אז מכבים את כל התחושות. אם מכבים את הכעס, אז כבר אין יותר אושר.

כשאני אומר לרצות את הרע, הכוונה היא שלא אם תהיי רעבה, את תרצי להיות רעבה, כי אז לא תאכלי. לרצות את הרע, זה לא שאם צועקים אליך, את רוצה שיצעקו אליך. לרצות את הרע זה, שאם צועקים עליך, את אומרת, שאת רוצה את זה שלא יצעקו עלי.

צועקים עלי - אני לא רוצה שיצעקו עלי - אני רוצה את זה שאני לא רוצה שיצעקו עלי.

כשאנשים אומרים, תאהב את הרע, מתכוונים שאם כואבת לך הבטן תאהב את זה, אבל זה סתם. אני לא אומר לך שתאהבי את זה שכואבת לך הבטן, אני אומר, שתאהבי את זה שאת רעה לעצמך, שאת אומרת שאת לא רוצה שתכאב לך הבטן.

אם את אומרת, שתמיד את רוצה את מה שאת רוצה, אז תמיד רע לך. למה? כי את רוצה, רק את מה שאת רוצה. יש צורה שהיא מה שאני רוצה, ויש צורה שהיא מה שאני לא רוצה, כשאת אומרת אני רוצה את זה ולא את זה, את סובלת.

כשאת אומרת, אני רוצה רק להיות בשמחה ולא בדיכאון, בזה עשית לעצמך רע. כשאתה אומר, אני רוצה להרגיש טוב, למעשה אתה עושה לעצמך רע. מעכשיו גם הרגשת הטוב וגם הרגשת הרע - טובים לך.

תביני, יש פה שתי תודעות בו זמנית. האחת תודעת הגוף שרוצה את זה ולא רוצה את זה. והשנייה האני הגבוה שרוצה הכול. אם האני הגוף יהיה מחובר לאני הגבוה, יהיה בסדר. זה עדיין יפריע לאני הקטן, אבל תלוי איפה תהיי יותר.

את כרגע בתוכך גם אלוהים וגם מי שאת, אבל כשאת אומרת אני, את מתכוונת לגוף, את לא מתכוונת למציאות לאחד לאלוהים, אבל האמת היא שאת גם אלוהים. עכשיו את שניהם, אבל את כרגע בוחרת להיות הגוף ולא אלוהים.

שאלה: אבל איך זה יקל עלי?

אליעד: עליך זה לא יקל, כי את עדיין רוצה את זה ולא את זה. אבל את תהיי גם פה וגם שם. למשל צובטים אותך, אז אומרת על תצבוט אותי, כי אני זה הגוף. אבל אם תדעי שאת גם אלוהים, אז את כאלוהים, תרצי להיות קיימת ותרצי שיצבטו את הגוף שלי. הגוף עדיין רע לו, אבל את כשאת אומרת אני, את לא חווה את הגוף, את חווה משהו אחר.

שאלה: איך אני יוצאת החוצה?

אליעד: על ידי שאלות, תשאלי מי אני? למה אני רוצה? מה קורה איתי? וכשזה יהיה ברור לך בשכל, אז תרגישי זאת בחוויה.

בואי ניקח דוגמא, מישהי עשתה רעש, ואת הרגשת רע. אם היית רוצה שהיא תעשה רעש, האם היה לך רע? לא. ואם לא אכפת לך, האם זה היה עושה לך רע? לא. זאת אומרת שהרע נוצר מזה שאת לא רצית. האם זה שהיא כועסת, האם זה מחייב את זה שאת תכעסי? לא. זה אומר שזאת לא הסיבה. האם יש אפשרות תיאורטית שהיא תצעק ואת תרגישי טוב? כן. לכן זאת לא הסיבה שאת מרגישה רע. זאת סיבה אבל לא הסיבה האמיתית. ואנו מחפשים את הסיבה האמיתית. אז מדוע הרגשת רע? בגלל שלא רצית את המצב.

עכשיו, האם יש משהו שמחייב שלא תרצי את המצב? ואולי יש אפשרות שכן תרצי את המצב? יש מציאות שבה את לא רוצה את המצב, האם המציאות שאת לא רוצה בה, האם זה מחויב שאת לא תרצי אותה, או שיש רק אפשרות שיש מציאות שאת לא תרצי אותה. האם זה מחויב שלא תרצי את זה שהבחורה צעקה? לא.

אז למה לא רצית? היא עכשיו צועקת ואת לא רוצה, למה? מאיפה בא הרצון שלא רוצה שתרצי רעש? או שזה ממך או שזה לא ממך? אם זה ממך, אז אין בעיה, כי את בוחרת את הרצון. רע לך בגלל שאת לא מודעת שאת יוצרת את המצב.

תשימי לך שכול מה שאנחנו עושים, זה רק להבין, מה קורה פה. ובסוף שתביני, את תגלי שאין כל בעיה.

אז למה את לא רוצה שהיא תצעק? מה גורם לכך שיום אחד את רוצה ככה ויום שני משהו אחר? את אמורה להבין מה היא האמת. כל התחושות שלך תלויות בכוח אחד שאחראי לרצון שלך. דבר אחד שאחראי לכול מה שקורה לך, ולא תלוי בכלל במה שאת עושה. הרצון, זה למעשה כל מה שקורה בחיים שלך. אז למעשה, אם המנגנון של הרצון גורם לך לרצות את המציאות אז טוב לך, ואם הוא מחליט שלא תרצי את המציאות, אז את סובלת. זה בכלל לא משנה מה את עושה ולא משנה מה יש לך. הטוב והרע שלך תלויים בכוח הרצון.

אז בואי נבין מי האחראי, באם את רוצה או לא רוצה. אז השאלה היא, למה את לא רוצה את המצב? במה תלוי הרצון שלך? את חייבת להבין למה את סובלת. מי אחראי לרצונות שלך?

שאלה: אני מבינה שיש משהו שגורם לכול לקרות. יש משהו שמפעיל אותי.

אליעד: יש כוח שגורם לכול לקרות. עכשיו צריך לחזק את ההבנה הזאת אצלך לרמת החוויה. למשל, את שומעת שמישהו צועק, אז את מבינה שמישהו גורם לו לצעוק, ומישהו גורם לך לשמוע את הצעקות ולהרגיש מה שאת מרגישה.

כשאת רואה עלה נופל, את לא כל כך שמה לב, אבל כאשר את נופלת, את אומרת אני נפלתי, אבל האם יש הבדל בין העלה לבינך? אין כל הבדל. זה הכול עניין של שכל. שניכם נופלים בגלל שהמציאות רצתה שתיפלו.

את צריכה להביא את עצמך, לחוויה שתבוא מהבנה, שכשהבחורה צועקת, את זוכרת שהיא צועקת בגלל שאלוהים רוצה שהיא תצעק. ואת לא רוצה שהיא תצעק, בגלל שאלוהים רוצה שאת לא תרצי שהיא תצעק. קודם תכירי בכך שאלוהים קיים. תכירי בכך שיש משהו שעושה הכול, יש אחד שמחבר את הכול.

כשאת הולכת לחדר שלך, זה בגלל שאלוהים עושה, שאת זוכרת עכשיו, ששם החדר שלך. גם הזיכרונות שלך, גם אותם אלוהים עושה. כל מה שאת יודעת, על מה שהיה ומה שיהיה זה נוצר בכול רגע. מי שמפעיל הכול, מפעיל גם את הזיכרון.

זה שעושה הכול, יוצר גם את המקום והזמן, ואת מה שיש בתוכם. את צריכה להגיע למצב שבו את תחווי את זה, איך? על ידי שאלות. ותתחילי לחשוב על זה. ואז זה יגרום לך להיעלם.

את חלק מהמציאות, אבל גם על החלק שלך, המציאות אחראית שתהיי קיימת. כמו היד שהיא חלק מהגוף, אבל היא גם הגוף. כך שאת גם המציאות.

אז כאשר את אומרת אני, למעשה המציאות אומרת אני. אני זה המציאות. וכאשר תגידי אני, תתכווני למציאות. ובסוף בסוף תביני שאת כל המציאות. ואז הכול יהיה כרצונך.

למשל יש תאונה, ורע לך מזה שיש תאונה, אבל את רוצה את זה, שרע לך מזה שיש תאונה. אז יש בעיה לאני הקטן, אבל לך אין בעיה, כי את יודעת שאת המציאות.

את סובלת מפיצול אישיות, וכשאת אומרת המציאות, את מתכוונת למישהו אחר, אבל המציאות זה לא מישהו אחר, זה את. ולכן כל מה שקורה, זה הכול הרצון שלך.

שימי לב, האני המצומצם לא רוצה את התאונה, המציאות רוצה את התאונה, אבל את שאת באמצע, אם שכשאת אומרת אני, את מתכוונת לשניהם, אז את חווה את האחד לפי העיניים של השני, את חווה את האני המצומצם דרך העיניים של האני הגבוה. ואז הכול זה כרצונך, בהנחה שתחווי שאת זה המציאות.

המאמר מאת מאמן אימון אישי + ייעוץ אליעד - www.EIP.co.il | מאמן אימון אישי מרצה הרצאות

הכנס לאתר ותהנה מעוד אימון אישי בנושא הסוד, בחירה חופשית, ישות, השתוות, לשאול שאלות ועוד ...