אמר רבנו דַּע שֶׁיֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת. (קצו) וְזֶה הָאוֹר אֵין אָדָם פָּשׁוּט יָכוֹל לְקַבֵּל מֵחֲמַת גָּדְלוֹ ... וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מַה הוּא עַכְשָׁו בְּשִׂמְחָה

ולכאורה מה הכוונה שאדם אינו יודע מפני מה הוא שמח, הרי כאשר האדם שמח הוא בד"כ מבין מה משמח אותו ? ומה אנחנו יכולים להתחזק ולהתעורר מהדיבור הזה של רבנו ?

ולשם כך יש להקדים מספר הקדמות על מהי שמחה אמיתית וכיצד היא נוצרת.

אמר רבנו כָל הַשְּׂמָחוֹת הֵם רַק בִּשְׁעָתָן, כְּגוֹן, לְמָשָׁל שִׂמְחָה שֶׁל חֲתֻנָּה אוֹ בְּרִית, הַשִּׂמְחָה הוּא רַק בִּשְׁעָתָן, וְאִם יִסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף, אֵין שׁוּם שִׂמְחָה בָּעוֹלָם, כִּי סוֹף אָדָם למות (בְּרָכוֹת יז) . אֲבָל אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף שֶׁל הַסּוֹף, אָז יֵשׁ לוֹ לִשְׂמחַ מְאד, כִּי סוֹף כָּל סוֹף, דְּהַיְנוּ הַתַּכְלִית הוּא טוֹב מְאד.

וְהִנֵּה זֶהוּ רַק מִצַּד הַנְּשָׁמָה, שֶׁמִּצִּדָּהּ הַמָּוֶת טוֹב מְאד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה ט) : "וְהִנֵּה טוֹב מְאד" זֶה מלאך המוות, כִּי הוּא טוֹב מְאד, שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִין לְתַכְלִית הַטּוֹב. אַךְ מִי שֶׁהוּא צַדִּיק, וַאֲפִלּוּ גּוּפוֹ נָקִי וְקָדוֹשׁ מְאד, אֲזַי יָכוֹל לִשְׂמחַ גַּם עִם גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ אִם מִסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף, מֵאַחַר שֶׁגַּם גּוּפוֹ טָהוֹר וְקָדוֹשׁ

דהיינו שבאמת אין שום שמחה בעולם, כי הרי לכל שמחה יש תכלית וסוף שהוא המוות. אך מי שמסתכל על התכלית של התכלית ועל הסוף של הסוף, דהיינו על הנשמה, הרי שרק הוא יכול לשמוח באמת.

גם אמר רבנו כִּי אֵצֶל סְתַּם בְּנֵי אָדָם אֵין הַשִּׂמְחָה שֶׁל כָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד, כִּי יֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה. לְמָשָׁל כְּשֶׁבָּאִין עַל חֲתֻנָּה, יֵשׁ מִי שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הָאֲכִילָה שֶׁאוֹכֵל, דָּגִים וּבָשָׂר וְכַיּוֹצֵא, וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הַכְּלֵי זֶמֶר, וְיֵשׁ שֶׁשָּׂמֵחַ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, וְיֵשׁ שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הַחֲתֻנָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן הַמְחֻתָּנִים, שֶׁאֵינָן מַשְׁגִּיחִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, רַק שְׂמֵחִים מִן הַחֲתֻנָּה עַצְמָהּ, וְכַיּוֹצֵא שְׁאָר חִלּוּקִים. אֲבָל אֵין אָדָם שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ מִכָּל הַשְּׂמָחוֹת בְּיַחַד. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁשָּׂמֵחַ מִכָּל הַדְּבָרִים הַנַּ"ל, אַף עַל פִּי כֵן אֵין הַשִּׂמְחָה מִכָּל הַדְּבָרִים בְּיַחַד, רַק מִכָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה ...

אֲבָל שְׁלֵמוּת וְגַדְלוּת הַשִּׂמְחָה הִוא, מִי שֶׁזּוֹכֶה לִשְׂמחַ מִכָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד. וְזֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה עַל כָּל הַטּוֹבָה, דְּהַיְנוּ עַל הַשּׁרֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַטּוֹבוֹת וְשָׁם בְּהַשּׁרֶשׁ הַכּל אֶחָד, וַאֲזַי שִׂמְחָתוֹ מִכָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד, וְאָז הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד, וּמְאִירָה בְּאוֹר גָּדוֹל מְאד.

והיינו, כי כל השמחות שהאדם שמח אינן שלמות. כי גם כאשר יש לאדם 2 דברים שמשמחים אותו, הרי שאינו יכול לשמוח בבת אחת מ 2 הדברים ביחד, אלא הוא יכול רק לשמוח מכל דבר בפני עצמו בנפרד. וא"כ השמחה של האדם אינה שלמה. אך מי ששמח באמת בגלל שורש השמחה (שיתבאר להלן) , הוא יכול לשמוח באמת שמחה אמיתית שהיא אור גדול וכולי.

גם אמר רבנו כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם הֵם מִן חֶסְרוֹנוֹת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא. וְאֶצְלִי, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לִכְלוּם, שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּאָזְנַי הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם חִסָּרוֹן.

כי כל השמחות שבעולם הן מחמת החיסרון אך לא מחמת עצמן. ואכן בחוש רואים כי כאשר יש לאדם חסרון והוא מתמלא, אז זה יוצר אצלו שמחה. אבל לאחר מכן כשהוא כבר רגיל לכך שאין לו חסרון, אז גם השמחה נעלמת, כי היא לא הייתה אמיתית אלא רק בגלל שהתמלא חסרונו של האדם באופן רגעי. אך שמחה אמיתי היא כאשר היא נובעת משורש השמחה.

ומהו שורש השמחה ?

אז כידוע ישנן אהבות נפולות וישנן יראות נפולות. וכמ"ש דַּע, כִּי יֵשׁ יִרְאוֹת נְפוּלוֹת. וְכָל הַיִּסּוּרִין וְהַדִּינִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם הֵם מֵהַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ זֶה הַדָּבָר שֶׁהוּא מִתְפַּחֵד וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִין מִמֶּנּוּ ... שֶׁהוּא מֵחֲמַת הַיִּרְאָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁנָּפְלָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים ... וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹת הַיִּרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת, לְשָׁרְשָׁם לִמְקוֹמָם ... וְאֵין צָרִיךְ לִירַא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵין לוֹ רַק יִרְאָה הָעֶלְיוֹנָה, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת וגם מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעם טַעַם אוֹר הַגָּנוּז, הַיְנוּ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת מִדַּת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ: וגם יש אהבות נפולות כמ"ש אַהֲבָה נְפוּלָה ... דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַדַּעַת. עַל יְדֵי זֶה נוֹפֵל מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לָאַהֲבוֹת הַבַּהֲמִיּוֹת וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו כּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כּחַ הַבַּהֲמִיּוּת. וגם כְּשֶׁאָדָם הוּא בִּבְחִינַת דַּעַת, אֲזַי יֵשׁ בּוֹ אַהֲבָה וְיִרְאָה דִּקְדֻשָּׁה. וּכְשֶׁנּוֹפֵל חַס וְשָׁלוֹם, מִבְּחִינַת דַּעַת אֲזַי נוֹפֵל לְאַהֲבָה וְיִרְאָה הַנְּפוּלָה

ומה הכוונה ביראה ואהבה נפולה ? ומהן יראות ואהבות נפולות ?

כי באמת כאשר אדם מפחד מכל דבר שהוא וירא ממנו, מנין יש כוח לאותו הדבר לגרום לאדם לפחד ? וכי יש כוח לחומר שממנו עשוי זה שאתה מפחד ממנו לגרום לך לפחד ? אלא שהקב"ה הלביש את יראתו בדבר הזה, כדי להזכיר לך לשוב אליו, ועל ידי זה אתה מתיירא ממה שאתה מתיירא.

וגם לגבי אהבות נפולות. כאשר אדם אוכל לדוגמא משהו והוא נהנה מהטעם של האוכל. כיצד זה שהאדם נהנה הנאה שהיא רוחנית מחומר שהוא גשמי ? אלא שהקב"ה הלביש את אהבתו אליך במאכל הזה, כדי להזכיר לך להתקרב אליו ולהנות באמת. וזה מה שיוצר אצל האדם את ההנאה מהאוכל וכיו"ב.

ומהיבט נוסף. יראה נפולה, נוצרת מחמת שהאדם אינו ירא מספיק מהקב"ה ולכן באה עליו היראה, כדי לעוררו. כי הרי אילו האדם היה ירא את ה' וממליך את ה' על כל דבר, ממילא הוא לא היה מתיירא משום דבר.

וגם לעניין האהבה הנפולה, שהיא דבר שמקרב את האדם בצורה רגעית וזמנית לקב"ה מבחינת האהבה, דהיינו שבאמצעות אותו הדבר שאותו אוהב האדם, האדם אוהב יותר את המציאות ועי"ז הוא זוכה לאהבה, שבעצם נוצרה, לא מחמת אותו הדבר, אלא מחמת כך שהאדם באמצעות אותו הדבר התקרב באופן זמני לקב"ה.

וכאשר האדם זוכר את השורש של האהבה והיראה, שהם הקב"ה, הרי שאז הוא בעצם מעלה את היראה והאהבה לשורשם. ואז הוא ירא ביראת הרוממות ונהנה משורש האהבה שזה הקב"ה.

והוא הדבר לגבי שורש השמחה. כי שורש השמחה היא הקרבה לקב"ה וכמ"ש ואני קרבת אלוהים לי טוב. כי כאשר האדם מבטל את רצונו לרצון ה', הרי שרק זו שמחה אמיתית שהיא שורש השמחה. ורק זאת שמחה אמיתית שאין בה שום חסרון.

כי אם נתבונן נראה, כי כאשר מתמלא אצל האדם חסרון והוא שמח ממנו, הרי שהשמחה נובעת מחמת שהפער שבין רצונו של האדם לבין המציאות קטן, ומשם נובעת השמחה. וזה סוג של קרבה לה', דהיינו להודות לקב"ה על כל דבר. וכמ"ש הָרָע ... הוּא מֵחֲמַת הָרִחוּק מֵאֶחָד. כִּי הָרָע הוּא נֶגְדִּיּוּת, לְמָשָׁל, כָּל מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא רַע וּבְאֶחָד אֵין שַׁיָּךְ נֶגְדִּיּוּת, אֶלָּא כֻּלּוֹ טוֹב. (פְּסָחִים נ) : 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וְכוּ', שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב', כִּי בְּאֶחָד אֵין שַׁיָּךְ רַע . וזאת בחינת שורש האהבה של האהבה הנפולה כפי שהתבאר לעיל. כי האהבה שנפלה לדבר הגשמי, קרבה את האדם לקב"ה וזה מה שבאמת יצר את האהבה.

נמצא אם כן, כי שורש השמחה הוא כאשר האדם מבטל את רצונו לרצון ה' ושמח מעצם רצון ה' וכמ"ש כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"ו) : "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלהִים אֲהַלֵּל דָּבָר". וְזאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נ) : "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד" וְכוּ'. וְהִקְשׁוּ: וְכִי הָאִידְנָא לָאו הוּא אֶחָד ? וְתֵּרְצוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הָאִידְנָא מְבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל הָרָעָה דַּיָּן אֱמֶת וּלֶעָתִיד כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, שֶׁיִּהְיֶה שֵׁם ה' וְשֵׁם אֱלקִים אַחְדוּת אֶחָד:

ועתה נשוב ונתבונן בדברי רבנו דַּע שֶׁיֵּשׁ אוֹר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת. (קצו) וְזֶה הָאוֹר אֵין אָדָם פָּשׁוּט יָכוֹל לְקַבֵּל מֵחֲמַת גָּדְלוֹ. וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל ... שֶׁיּוּכַל לְחַלֵּק הָאוֹר הַגָּדוֹל לַחֲלָקִים קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה לְקַבְּלוֹ מְעַט מְעַט ... וְדַע, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ זאת הוּא יָכוֹל לְהַחֲיוֹת מֵתִים ... וְיוֹדֵעַ מַה הוּא מֵת ... וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מַה הוּא עַכְשָׁו בְּשִׂמְחָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַיִּחוּד שֶׁל בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד ... וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי מָה חוֹלְקִין עָלָיו.

כי האור שמאיר באלף עולמות זהו כמובן האור אין סוף וכמ"ש במ"א דַּע, שֶׁיֵּשׁ אוֹר, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִנַּפְשִׁין וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא אוֹר אֵין סוֹף ... כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ ... אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה , שכדי להשיג אותו צריך הקדמות רבות.

וכל אחד כפי בחינתו זוכה להשיג את האור הזה. וכמ"ש וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב זאת הַתַּכְלִית לְמַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם, כִּי זאת הַתַּכְלִית עָלָיו נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ ס"ד) : "עַיִן לא רָאָתָה וְכוּ'" ... וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שָׁרְשׁוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן זאת הַתַּכְלִית, כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס, לא יִפְעל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת, וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת

דהיינו שכל אחד כפי כמה שהוא מבטל את רצונו לרצון ה' וממתיק את הכעס ברחמנות, כך הוא זוכה להשגת האור הזה.

והאור הזה הוא שורש הטוב, שהוא יותר טוב מטוב וכמ"ש מֻכְרָחִין לוֹמַר וְלִקְרוֹתוֹ בְּשֵׁם טוֹב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתוֹ בְּשֵׁם אַחֵר לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי אָדָם. אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ שֵׁם טוֹב אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר עַל זֶה, כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אֲפִלּוּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִטּוֹב אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ יוֹתֵר לִבְנֵי אָדָם כִּי אִם כְּשֶׁמְּכַנִּין אוֹתוֹ בְּשֵׁם טוֹב, אֲבָל בֶּאֱמֶת וְכוּ' "עַיִן לא רָאֲתָה" וְכוּ' .

והצדיק שמשיג את האור הזה, מלביש אותו ומחלק אותו להקדמות רבות עבור כל אדם, כדי שכל אחד יוכל לזכות ...

ורק מי שזוכה לאור הזה, רק הוא יכול להחיות מתים, כי רק הוא יודע מהו מת. כי רק מי שדבק בשורש החיים, ויודע מהם חיים אמתיים, רק הוא יודע ג"כ מהו מת, וממילא הוא יכול להחיות את המת, כי הוא מבין מהו פשר המת.

וזה כמובן מתקשר למה שאמרנו כי שמחה אמיתית היא רק כאשר האדם מסתכל על התכלית שהיא אחרי שהאדם מת כנ"ל, כי סוף האדם למות, אבל התכלית שלאחר מכן היא טובה כנ"ל. והצדיק שזוכה לשכל הנקנה ושאין ברצונו שום חילוק בין מוות לחיים וכמ"ש שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תַּאֲוָה וְרָצוֹן כְּלָל לְשׁוּם דָּבָר רַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה, נִמְצָא שֶׁהַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בַּקֶּבֶר, בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא בְּכֻלָּם הוּא דָּבוּק רַק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְהַתּוֹרָה , רק הוא זוכה לשמחה אמיתית שנובעת מביטול רצונו לרצון ה'.

וכשאדם מבין את כל זה בשלמות, אז הוא מבין באמת למה הוא שמח, כי הוא שמח בגלל שורש השמחה, בגלל הקרבה לקב"ה ולא בגלל איזו אהבה נפולה, שממלאת אצל האדם איזה חסרון רגעי.

וזאת כמובן בחינת הייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בחינת ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, דהיינו שהאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו כנ"ל. בין בטוב ובין ברע.

ורק מי שמבין את כל זה, מבין מפני מה חולקים עליו, דהיינו מבין מפני מה קורים דברים נגד רצונו, שזאת בחינת מחלוקת כמובן. כי רק הוא מבין כיצד משורש הטוב נוצרה המחלוקת ורק הוא מבין כיצד גם המחלוקת היא לטובתו, כי אין אצלו שום הבדל ומחלוקת ברצונו מרצון ה' וכולי.

קרא עוד על טוב , רע , מוות , יראה , צדיק , אהבה , גוף האדם , תכלית מטרה , שמחה , חיים , שכל הנקנה ועוד ...

מאת להצליח בכח המחשבה Breslev.EIP.co.il