אבן יסוד של מערכת היחסים היא מחויבות, וזה דבר טבעי, הרי בשביל לעשות כל דבר ביחד כל צד חייב לעשות ויתור חלקי על רצונותיו הפרטיים בשביל המטרה המשותפת. מעניין, המחויבות אמורה לחזק את היחסים ולקרב את בני הזוג ולעזור להם בעשייה המשותפת. לעיתים קרובות זה לא מה שקורה. היחסים שלפני ה"מערכת יחסים" ואחריה מאד משתנים, לרוב לרעה.
לפי מה מגדירים את תחומי המחויבות, כלומר, מי מחויב לעשות מה, ובאיזו כמות? בחברה המודרנית, נהוגה הגישה הרומנטית שאומרת שכאשר אנחנו אוהבים-אנחנו אמורים לא להיות אגואיסטים, להיות רגישים, להיות אכפתיים, "לתת מכל הלב", לדאוג לספק את הצרכים של בן הזוג וכך לבנות זוגיות או משפחה למופת.
חברים, הגישה הרומנטית היא אגדה יפה ותו לא. "האדם קרוב אצל עצמו, האדם משוחד לעצמו"-אמרו חז"ל לפני אלפיים שנה וצדקו. מי שהכי קרוב אלי זה אני, וזה גם מי שאני הכי רגיש אליו, מכיוון שמטבע הדברים אין דרך לשתף באופן ישיר בתחושות וברגשות. את הרגשות שלנו אנחנו מרגישים באופן ברור וחד, על הרגשות של הזולת אנחנו יכולים רק לשמוע ממנו, או ברגעים נדירים לחוות אותן בצורה חלקית ועמומה. בגלל זה כל דבר שאנחנו עושים, כל מכשול שאנחנו מתגברים עליו, מוערך על ידינו הרבה יותר מאשר אותו הדבר שבן הזוג שלנו עושה. אני נאמנה לו-אני, אישה יפה ומחוזרת, ועם טמפרמנט כמו שלי! הוא נאמן לי-ברור שיהיה נאמן, מה עוד אפשר לרצות,יש לו אישה כמוני! לאחר תמיד יותר קל... אז כל אחד מנהל "חשבון רגשי" פרטי שאליו הוא "רושם" את מה שהוא עשה למען הזוגיות להבדיל ממה שבן הזוג עשה. לא מפתיע שאצל כל אחד המאזן תמיד יוצא לטובתו!
כאשר מדובר בחוזה עבודה, כל התנאים מוגדרים היטב. כלומר, לגמרי ברור מה בדיוק אנחנו מחויבים לעשות תמורת שכר מסוים. היה מוזר לשמוע מהבוס שלכם שהוא נפגע מכם בגלל שהוא ציפה בלבו שתעשו הרבה יותר, בגלל היחסים הנפלאים ביניכם. לא כך הדבר בתוך המערכת הזוגית, כאשר מי ששופט ומעריך את הנעשה זה הרגש. והרגש שלנו תמיד לטובתנו. הרגש איננו בלתי משוחד, אלה משרת את האינטרסים שלנו. ולכן תמיד נרגיש, בכנות מוחלטת, שאנחנו מתאמצים ומשקיעים יותר מאשר הצד השני. (דרך אגב, זה גם יכול להיות נכון, אני לא אומר שזה בלתי אפשרי).
וכך מופיע העלבון, אנחנו מסתכלים על המאזן שאנחנו בעצמנו כתבנו, מסתכלים על המון פלוסים שמנים שרשומים על שמנו כנגד כמה פלוסים עלובים של בן הזוג, ו... מרגישים מרומים. מרגישים שלא קיבלנו את מה שמגיע לנו. שלא קיבלנו את הכי טוב.
הרבה אנשים מאמינים, משום מה, שמגיע להם את הכי טוב. מאז ומתמיד הטענה הזו נראתה לי חשודה, אז ניסיתי לבדוק מאיפה היא באה. כלומר, איפה משיגים חוזה, שחתום על ידי "החיים בע"מ", שלאיציק או לשמוליק פשוט מגיע את הכי טוב? אני שאלתי את איציק, והוא סיפר לי שאבא שלו לימד אותו את זה. הוא אמר שלאיציק מגיע הכי טוב בגלל שהוא הבן שלו. אבא לא קיבל את הכי טוב פשוט בגלל שלא היה טוב בשום דבר, וזה תסכל אותו מאד, ולכן הוא קיווה שלפחות לבן שלו יהיה את זה.אז עכשיו, איציק כל חייו יחלום על הכי טוב וגם הוא יהיה מתוסכל. הקללה עברה לדור הבא. רבים מאתנו חיים בתחושה שהם נולדו מושלמים וחוץ מכמה חסרונות ממש קטנים שבהחלט אפשר להתעלם מהם, הם בסדר גמור.
אז מה, יתמרמרו חלק מהקוראים, לא לשאוף ליותר, להסתפק תמיד בסוג ב' ? לא, זה לא מה שהתכוונתי לומר. באופן אישי, אני מעדיף את הגישה שמגיע לי את מה שהרווחתי. ואם עשיתי את העבודה טוב, אז בהחלט מגיע לי משהו טוב...
...אז, שום דבר לא משתווה לאדם הכי טוב-אלי! עם הזמן התחושה שבן הזוג הלא ראוי שלנו לקח לנו את החלום, הבטיח ולא קיים, התחושה הזו הופכת להיות שנאה כלפיו. אני יכולתי להיות מלכת היופי! אמרו עלי שאני יכול להיות כדורגלן יוצא דופן! יש המון שנאה ועלבון על פניהם של הנשים והבעלים. "אני בסך הכל רציתי להיות מאושר, מה, לא מגיע לי?"-משפט נפוץ ועצוב.
בשלב זה, כל צד מצפה להתנצלות. העלבונות מצטברים ומקשים על התקשורת. הרבה זוגות מתחילים "לנסות להציל את מערכת היחסים", הם עדיין מוכנים "לתת צ'אנס" לשני, אם הוא ישתפר כמובן. אך גם השני מצפה לאותו דבר. פקעת של תביעות, האשמות ועלבונות הדדיים מתהדקת יותר ויותר ובסופו של דבר חונקת כל רגש אנושי. זוהי עוד מילה שמלווה לעיתים קרובות את המושג "מערכת יחסים"- "חונקת". לא ניתן לרפא את היחסים בין שני אנשים אגוצנטריים, אפשר להשיג רק שביתות נשק קצרות. הבעיה נמצאת ביסוד של היחסים הללו. היחסים הופכים להיות כואבים, כל דבר קטן מעורר ויכוחים וריבים. בני הזוג שאהבו, שיצאו אל הדרך יחד, הופכים להיות שני צדדים במשא ומתן מפרך ומשפיל שלעולם לא מגיע לפתרון. ובסופו של דבר, המערכת משמידה את עצמה ומתפרקת. טבען של "מערכות יחסים" לייצר תסכול ואכזבה.
באופן כללי, הזוגות שמצליחים לשרוד ולהישאר יחד הם אלה שמצליחים לתאם ציפיות להגדיר במדויק את החובות והזכויות, ולהתנהג על פי החוקים שקבעו.
בהעדר קריטריונים פנימיים של צדק, בני אדם חייבים מערכת כללים חיצונית. דוגמא למערכת כזו היא תורה ומצוות. הגישה התורנית מעוררת התנגדות בקרב האנשים הלא דתיים. היא נראית כמאד שכלתנית, כפייתית ושוללת את חופש הפרט. הבעיה היא שכאשר נותנים ל"פרט" את חופש הבחירה המוחלט, הוא לרוב יבחר במה שנח וטוב לו לעצמו, וזה לא תמיד הדבר הנכון. אנחנו מלכתחילה לא חופשיים אלא משועבדים ומסונוורים על ידי האנוכיות שלנו.
התורה לא מסתכלת על המשפחה מנקודת ראייה רומנטית. היא מגדירה את היחסים במדויק, ויש גם חוזה כתוב. היא מכתיבה לכל צד בדיוק מה עליו לעשות במסגרת התפקיד המשפחתי שלו. התורה גם לא רואה במשפחה משהו שאמור לספק אך ורק צרכים אינדיבידואליים. השניים מתייחדים בשביל לשרת את המטרה שנעלה יותר מכל אחד מהם. וזה מה שנותן להם את הכוח לוותר על האנוכיות ולהתקרב יותר.
אני חושב שכאן יהיה נכון לציין שאני לא מנסה להחזיר אף אחד בתשובה, אינני אדם דתי, את החינוך שלי קיבלתי בחברה שהחזיקה בערכים אתאיסטיים מובהקים.
התקופה שלנו, "תקופת העייפות", מאופיינת באדישות כללית ושלילת מושג הערכים. הכל יחסי בזמננו, כל אחד אמור למצוא את הערכים ודרך החיים שמתאימה לו. אבל חיי אדם קצרים מדי בשביל לנסות את כל הדרכים האפשריות, לעשות את כל הטעויות ואז למצוא את הדרך הנכונה. החיים אינם חזרה גנראלית, הם תמיד בשידור ישיר. אפשר לחפש, והחיים ייגמרו בינתיים. החברה הישראלית עוברת תקופת בלבול, חוסר יציבות, והמשפחה עוברת זעזועים גם כן. המשפחה אמורה להיות הבסיס, הפינה השקטה והאינטימית, והיא הפכה להיות שדה קרב של ויכוחים ועימותים. בני אדם לא מסוגלים לחיות בואקום, אי ודאות והריקנות מובילים בסופו של דבר לאלימות גוברת, תופעה שכולנו עדים לה בשנים האחרונות.
לא נולדנו מושלמים או הכי טובים, ולא נזרוק מחר את הפנקסים שלנו. כל אחד זוכר, כל אחד רושם, אם כי לא תמיד במודע. אבל דבר אחד ביכולתנו: לנהל את הפנקסים שלנו בהגינות.
שלמה, מאמן לחופש
[email protected]
שלמה יום טוב, מאמן אישי לחופש[email protected]www.hameamen.co.il