בסך הכול, העניין פשוט. לכל אחד מאיתנו יש ייעוד בחיים, כל אחד הגיע לעולם כדי לעשות עבודה. מי שמצליח לעשות את העבודה הזו, זוכה לחיים בעלי משמעות, שקט, שלוה, ויש דעה שגם לחיי הנצח בעולם הבא. אבל אם הכול היה כל כך פשוט אז היה משעמם, לא?  בני אדם מסוגלים לעשות כל דבר, רק לא את אותו אחד שבשבילו הם הכי מתאימים. איך מצליחים לברוח מיעוד בחיים? הבאתי כאן כמה דוגמאות ממגוון השיטות הנהוגות בתחום.

1) הנלחם-אלה מכריזים על עצמם כאנשים שמפוכחים מאשליות. בד"כ שוללים כל משמעות ומטרה בחיים ועוסקים אך ורק בצרכים גופניים. בהעדר ה"אשליות" נוצר המון חלל ריק אותו חייבים למלא ב"דברים הכרחיים". למרות שמתלוננים כל הזמן על התחייבויות שמכבידות עליהם,פשוט לא יכולים להתקיים בלעדיהם אפילו יום אחד. בצירוף המילים "חופש בחירה" לא אוהבים לא את החופש ולא את  הבחירה.
 אטאיסטים מוחלטים, כי הרעיון של דת לוקח לכיוון ה"פילוסופיות" המסוכנות האלה שרק מבלבלות את הבני אדם וכמובן הומצאו על ידי בטלנים! הרבה יותר קל להתנהל לפי "אילוצי המציאות".  משפטים אופייניים: "עם כל הפילוסופיות כל אחד צריך להתפרנס ולאכול", "אני אראה אותך חושב על משמעות החיים אחרי יום עבודה קשה כמו שלי", "אני שופט לפי המעשים ולא הדיבורים". בד"כ עובדים מאד קשה בשביל "לאכול",  למרות שמזמן  שבעים, אבל תמיד מצליחים למצוא את הדבר הבא ש"אין מה לעשות, מוכרחים". בטוחים שכל העולם עומד על הכתפיים שלהם ובטוח יתמוטט אחרי שילכו.  מכריזים על עצמם כ"ריאליסטים", "עומדים עם שתי הרגליים על הקרקע", אבל למעשה מזכירים מאד אדם שעד כדי כך פוחד לקבל סחרחורת שלא מעיז להרים את העיניים מהקרקע. מאד שמרניים, תמיד הולכים בדרכים הבטוחות, מכוון שבמידה רבה מונעים על ידי הפחד להיכשל. שליליים, ביקורתיים, כעוסים, נמצאים בסכסוך מתמיד עם אנשים ש"לא מבינים את חשיבות הדברים שלמענם הם נלחמים ". נהנים בעיקר כאשר חוזרים הביתה אחרי יום קשה ומורידים את הנעליים הלוחצות.  בעיני הסביבה נחשבים לאנשים מאד נחושים, אבל למעשה פשוט רודפים במרץ אחרי הזנב של עצמם. משפט סוף החיים: "תמיד עמדתי בהתחייבויות שלי".

2)  הנהנתן-גם בטוחים שלחיים אין משמעות, והדבר היחידי שאפשר לעשות זה להינות. אוהבים  חיי לילה של העיר הגדולה,  ומוכרים בכל המועדונים. בתחום העבודה בעיקר מחפשים "הזדמנויות". מציגים את עצמם כפטליסטים שניסו "הכול" בחיים והתאכזבו, ובכל רגע מוכנים להשליך אותם לזבל. מצד שני, פוחדים מאד מכל הנושא של כאב ומוות, ועם כל סימן קטן של מחלה רצים לרופא. בזים לחברה בגלל ה"שחיתות", אבל לא מסוגלים להיות לבד אפילו יום אחד. בקיצור אישיות רבת צדדים ומעמיקה. בעלי מוניטין של מישהו ש"יודע לחיות". משפט סוף החיים: "כל אלה שעבדו קשה כל החיים, ומה יצא להם מזה? אני לפחות נהניתי!"

3) הרומנטיקן. כאן לא תמצאו את הציניות שמאפיינת את שתי הטיפוסים הקודמים. לחיים יש מטרה, מעין פסגה מושלגת שזוהרת באור השקיעה. מי שמצליח לכבוש את הפסגה הזו חווה כמובן, אקסטזה, התעלות רגשית, שלמות ואושר...  רק אם הייתי מצליח ללמוד לנגן! או לצייר! או לתרום לחברה!

המטרה נשגבת,היא  עד כדי כך מרוממת, שהגיבור שלנו לא ממהר לתפס עד אליה. הוא כל כך מתרגש מלחשוב ולדבר עליה, שכבר  לא צריך להיות שם. למעשה, הוא נמנע מזה כדי לא להרוס את הרומנטיקה וההתרגשות על ידי המגע עם המציאות הגסה. בדומה למחזר עדין, הוא משתדל שלא להישאר עם מושא אהבתו בארבע עיניים, כי אז ייתכן שיצטרך לעשות  משהו ואולי להיכשל! מונע בעיקר על ידי פחד מביצוע, המטרות קיימות אך ורק בתוך מוחו המרוגש. נחשב לאיש עדין, מופנם, רגיש, חבל רק, שמתרגש בעיקר מעצמו. משפט סוף החיים: "התרגשתי עד דמעות!"

4) היסודי-יש לו מטרה, יש לו חזון, הוא כמובן איש מעשי מאד, אבל-בואו לא נמהר, החיפזון מהשטן. כדי להגיע למטרה, צריכים להיות מוכנים, מצוידים היטב, ורצוי לעשות את הדרך בנוחיות. אם למשל החלום הוא ללמוד לצלם, אז האיש לא יעשה את זה עם מצלמה פשוטה, לא ולא! אם כבר-אז כבר. כבר מזמן הוא שם כסף בצד כדי לקנות את המצלמה הכי מתוחכמת בשוק, איתה הוא מייד יתחיל לעשות את היצירות המופת שלו. והנה, היום הגיע, המצלמה נקנתה, עוברים על כל הפונקציות, אחר כך מצלמים את החתול, את האישה, את כפות הרגליים...  זה הזמן לעשות תמונה אמיתית!  יש רגע קטן של מבוכה כאשר נהיה מובן שמי שצריך ליצור עכשיו זה בכל זאת הוא ולא המצלמה, ולו אין אף רעיון מה בכל זאת לעשות, הרי כל הזמן חשב על מצלמה ולא על מה שיעשה איתה!  ומיד אחרי זה מבין בהקלה רבה  שזה לא זה בלי מעבדת צילום שמצוידת לפי המילה האחרונה. מעבדה דורשת חדר נוסף, וגם מנורה מיוחדת, וכולם מזמן יודעים שאיציק "חזק בעניין הצילום". כל צעצוע חדש  אהוד בערך שבוע ולאחר מכן מעלה אבק במחסן, וכמובן שאסור לגעת במשהו או למכור, כי יש תוכניות מאד מפורטות של מה הוא עוד יעשה עם כל זה... אף תמונה לא יוצאת מזה, כי מי שרוצה להגשים רעיון אמיתי יעשה את זה גם עם המצלמה המקולקלת של סבא... בימינו, שופינג הוא הסוג הדומיננטי של הבעה עצמית.
   משפט סוף החיים: "אני מחכה עכשיו למודל החדש. אתה לא מאמין איזה פונקציות יש לה ומה שהדבר הזה מסוגל לעשות!"

אלה הם רק מעטים מהטיפוסים הידועים למדע נכון להיום, ויש עוד אינספור סוגים. יש גם חברי הוותיק האינטלקטואל יודע-כל, יש את המאשים את כל העולם, וגם חברו המתווכח-עם-כל אחד-על הכול... אולי יום אחד אוציא אנציקלופדיה יפה עם מפתח סיווגים ואיורים צבעוניים... 

הרבה אנשים מרגישים בגיל מבוגר שהחיים הם סוג של מתיחה. הם מרגישים שהחיים אכזבו, לא סיפקו את הסחורה, הוליכו אותם שולל. מכר אחד אמר לי: "תשמע, החיים הם אכזבה, הילדים מאכזבים, החברים מאכזבים, העבודה מאכזבת. אין מה לעשות עם זה. כל מה שאתה יכול לעשות זה לא להודות בפני עצמך והסובבים שאתה מאוכזב..."  אני מתאר לעצמי שזה באמת מעייף ומתיש במשך שנים ארוכות לשחק את אותו התפקיד בסרט בינוני שביימת, לקרוא את הספר שכל העלילה ידועה מראש... 

אכן, המרדף אחרי  האשליות מביא אותנו אל המבוי סתום, אל החיים  ריקים מתוכן, קשים ומייגעים. אז איך לצאת מזה? איך למצוא את הדבר האמיתי? קשה מאד לתת תשובה שתתאים לכולם, כי לכל אחד החלומות שלו. אפשר לומר שכדאי להציב מטרות  קונקרטיות ומוחשיות, אבל הנה, האיש הנלחם שלנו כל חייו הציב מטרות מוחשיות ולא הגיע לשום מקום. אפשר לומר גם, שחייבים לעשות את הדברים שהרגש  אומר לנו לעשות, אבל גם הרגש שלנו יכול להיות אמיתי או מזויף, ושוב נרדוף אחר חלום יפה וריק. ובכל זאת, יש דברים שמתאימים, פחות או יותר, לכולם:

1)      צאו מאזור הנוחיות שלכם. תעשו משהו שלא עשיתם עד עכשיו, משהו לא אופייני לכם. אם אתם פעלתנים ופטפטנים ,  תישארו  עם עצמכם ותשתקו. אם אתם אנשים מופנמים ושקטים, לכו על ספורט אתגרי בקבוצה. תוסיפו את חתיכת הפאזל שחסרה לחייכם,  כך תתקרבו לשלמות וסביר להניח שתתקלו בלא מעט הפתעות, מחשבות ותובנות מרעננות. הרגלי הנוחיות  מרדימים אותנו, ובתוך השינה הזו אנחנו שוקעים אל תוך החלומות.

2)      תעשו משהו בשביל אחרים. באופן מפתיע, מי שעוזר לאחרים עוזר בסופו של דבר לעצמו. אני יודע שרבים  מכם חושבים שכל חייהם הם הקדישו לאחרים, רק שהפעם, תעשו בשבילם את מה שהם מבקשים ובדרך  שהם מבקשים. פשוט תשאלו קודם לפני שאתם עושים אותו מאושר.

3)      ובלי יוצאים מן הכלל: תתרחקו טיפה מהמבול של אינפורמציה, תפרידו את עצמכם מהמדיה, תכבו את העין המהפנטת של המסך. הטלויזיה לא תספר לכם שום דבר חדש עליכם, למרות שהיא כל הזמן מנסה.  אני אומר לכם בוודאות- אף אחד שם לא מכיר אתכם וגם לא רוצה להכיר.  חשוב ללמוד לסנן מה נכנס פנימה ומה נשאר בחוץ. כך יגדל הסיכוי שיום אחד בתוך כל הרעש והמולה תזהו את הקול של עצמכם.

אני מאחל לכם בהצלחה.

       שלמה, מאמן אישי  לחופש.

       [email protected]