כאשר מדברים על רפואה הוליסטית, אנשים בדרך כלל חושבים על רפואה אלטרנטיבית, רפואה סינית וכיוצא באלה. למעשה, המילה הוליסטית באה לציין מכלול (whole), כאשר הרעיון המוביל אותה, הוא שכל המערכות קשורות זו בזו, ולא ניתן באמת לטפל בבעיה אחת, מבלי לקחת בחשבון את מקומה במכלול – כלומר, בגוף כולו.

גישה צוברת בשנים האחרונות תנופה ברפואה הקונבנציונאלית, כאשר לא אחת חוברים זה לזה מומחים מתחומים שונים על מנת לספק מענה הוליסטי – כלומר מענה כלל מערכתי – למטופלים בסיטואציות מורכבות. אולם הגישה הזו זכתה לאחרונה לתמיכה נוספת ממקור בלתי צפוי – מחקר המקשר בין רמות אינסולין ובין מחלות ניווניות, כגון אלצהיימר, פרקינסון ומחלת הנטינגטון.

ראשית המחקר עוד בשנות השמונים, עת החלו להימצא עדויות לכך שהאינסולין הינו בעל השפעה ישירה על תהליכי למידה וזיכרון, וכי חוסר באינסולין או בקליטתו עלול להביא לתופעות כגוןבעיות בזיכרון, קשיי לימודים, ובגילאים מבוגרים, גם לדמנציה. במקרים אלו נתגלה שקבלת אינסולין משפרת באופן מידי את הזיכרון ואת היכולת להתמודד עם מטלות קוגניטיביות המבוססות על זיכרון.

כאמור, מחלת האלצהיימר, אשר נכון להיום, עדיין נחשבת לחשוכת מרפא, מאופיינת בבעיות זיכרון, אשר מחריפות עם הזמן, כתוצאה מניוון של תאי מוח. מכיוון שהפגיעה היא מערכתית היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בדמנציה. לפי מחקר שנערך באוניברסיטת בראון, עולה כי חולי סכרת נמצאים בסיכון גבוהה יותר ללקות גם באלצהיימר מאנשים בריאים. יתירה מזאת, המחקר העלה כי ניתן לסבול מ"סכרת במוח" מבלי להיחשב כחולי סכרת.

החוקרים עדיין לא הצליחו לגלות באופן מלא את האופן בו משפיע האינסולין על המוח ועל תופעות כגון בעיות זיכרון ודמנציה. כמו כן, תופעות מסוג זה נגרמות ככל הנראה ממגוון סיבות אחרות, וסביר להניח שטיפול באינסולין אינו יכול להביא את כולן לפתרונן. עם זאת, אין ספק שמדובר בחדשות טובות, אשר עשויות לספק תקווה עבור חולי אלצהיימר ומחלות ניווניות אחרות, לפחות בשלבים הראשונים של מחלתם.

הנקודה היא שלא חייבים לקבל את הבעיות בזיכרון, את הדמנציה ובעיות נוספות כתוצאה הכרחית של הגיל, או של כל סיבה אחרת. ישנם צעדים אותם ניתן לנקוט למניעה, לעיכוב ואף לעצירה של תהליכים מסוג זה, וליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר בכל גיל.