חתונה היהודית

משמעות של חתונה יהודית הוא הרבה יותר מורכב מסתם הענקת טבעת.במאמר נילמד את המשמעות הרוחנית והאמיתית של טקס החתונה.

בחתונה היהודית המסורתית ישנם טקסים בעלי משמעות, המבטאים את החשיבות העמוקה של הנישואין ואת מטרתם. הטקסים הללו מסמלים את החשיבות והיופי שבמערכת היחסים שבין האיש לאישה, וכן את המחוייבויות שלהם זה כלפי זו, ושל שניהם ביחד כלפי העם היהודי.

לקראת החתונה, החתן והכלה צריכים לשים לב ולוודא שהם מוכנים לקראת עתידם המשותף גם ברמה הרוחנית והמוסרית.

במאמר ננסה להסביר לכם איך הטקס הוא חשוב ומשמעותי בתהליך בניית זוגיות מוצלחת בחיים העתידיים. אנו מקווים שתמצאו אותו מועיל ושימושי, ושיהיה במזל טוב!

יום החתונה

המסורת היהודית רואה ביום החתונה מעין יום כיפור אישי לחתן ולכלה. ביום זה כל חטאיהם נמחלים, וחייהם כזוג נפתחים כדף לבן ונקי. והופכים לנשמה חדשה ומושלמת. תפיסה זו מסבירה את מנהגם של חתנים ללבוש "קיטל" (חלוק לבן, שנוהגים ללבוש ביום-כיפור) בטקס החופה ואת מנהג הכלות ללבוש לבן - סמל לכפרה, לטוהר ולהתחדשות. כמו ביום הכיפורים, גם ביום החתונה החתן והכלה צמים מהזריחה ועד תום טקס הנישואין.

קבלת הפנים

המסורת היהודית משווה את הזוג למלך ומלכה. הכלה יושבת על "כס-מלוכה", כדי לכבד את מעמדם המיוחד אנו עורכים טקס "קבלת פנים" לכבוד החתן והכלה. וכך הכלה מקבלת את פניהם של האורחים, והחתן מוקף אורחים ששרים ושותים לכבודו.

בשבוע שלפני החתונה נמנעים החתן והכלה מלראות זה את זו, דבר המגביר את האהבה והגעגועים ההדדיים ואת השמחה שבאיחוד המשותף בעת החתונה. לפיכך, נהוג לערוך שני טקסי קבלת פנים נפרדים לכלה ולחתן.

בעדות רבות מנצלים את זמן קבלת הפנים כדי להשלים ולחתום על שני מסמכים חשובים: מסמך ה'תנאים', העוסק בהתחייבויות ההדדיות של משפחות החתן והכלה לעריכת חתונה משותפת, וה'כתובה', הלא היא חוזה הנישואין בין החתן והכלה.

לאחר סיום כתיבת ה'תנאים' אם החתן ואם הכלה שוברות יחדיו צלחת, לקול תרועות "מזל טוב"!

כיסוי פני הכלה

החתן מכסה בהינומה את פניה של הכלה. ההינומה מסמלת את עניין הצניעות, ומעבירה את המסר שללא קשר ליופי החיצוני של הכלה, הדבר החשוב הוא הנשמה והאישיות.

המנהג נובע מהפסוק: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד, סה) שנאמר לגבי פגישת רבקה ויצחק. לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של נישואין ולכן מקפידים שהעדים נוכחים בשלב זה. סיבה נוספת למנהג הכיסוי בהינומה הוא: שמחד מותר להסתכל בתכשיטי הכלה אך מאידך אסור להסתכל בפניה.

החופה

את טקס החופה עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין בטקס.

מעשה הקידושין, המכונה גם אירוסין, הוא הפעולה הגורמת לאישה להפוך מאישה פנויה לאישה נשואה, "אשת-איש". לפיכך, הקידושין הם השלב המשמעותי ביותר במהלך החתונה היהודית. משמעות הקידושין היא שהאשה אסורה על כל איש אחר ואין קידושין נוספים תופסים בה, ככל אישה נשואה, אך עדיין אסרו אותה חכמים על בעלה עד שיכתוב לה כתובה, וייחוד בפני שני עדים כשרים.

טקס הנישואין מתבצע מתחת לחופה, המסמלת את הבית היהודי שעתיד להיבנות עבור הזוג המיועד. החופה פתוחה מכל צדדיה, בדיוק כמו שאוהלם של אברהם ושרה היה פתוח לארבע רוחות השמים, בכדי לסמן לחברים ולקרובים שהם מוזמנים להתארח ללא הגבלה.

בדרך כלל החופה נערכת בחוץ, תחת כיפת השמים, כסימן לברכה שניתנה ע"י הקב"ה לאברהם אבינו, שזרעו יהיה "ככוכבי השמים לרוב".

החתן והכלה לא עונדים תכשיטים כשהם מתחת לחופה. ההתחייבות ההדדית שלהם זה כלפי זו מבוססת על אישיותם, ולא על רכושם.

הורי החתן מלווים את החתן אל החופה, ולאחריהם מגיעה הכלה עם הוריה.

מתחת החופה, בכמה מקהילות אשכנז נהוג כי בהגיע הכלה אל החופה היא צועדת שבעה סיבובים (ויש הנוהגים שלושה) מסביב לחתן העומד מתחת לחופה, ולצִדיה סובבות גם אִמה ואֵם החתן.  במקביל לכך שהעולם נברא בשבעה ימים, הכלה כאילו בונה בזאת את קירות ביתם החדש של בני הזוג. המספר שבע מייצג גם את השלימות שתתקיים רק אם שניהם נמצאים זה עם זו. הסבר אחר הוא, ששבע ההקפות עומדות כנגד שבע הפעמים בהן הזכירה התורה: "כי יקח איש אישה".

בשלב זה נעמדת הכלה לימינו של החתן.

הקידושין

דואגים לשני גביעים של יין הבאים לידי שימוש בטקס החתונה. הגביע הראשון מלווה את טקס הקידושין, ובסופו לוגמים ממנו בני הזוג.

היין מסמל שמחה במסורת היהודית, והוא משמש גם לקידוש שנערך בשבתות ובימים-טובים. טקס הנישואין, שנקרא "קידושין", מקדש את הקשר שבין האיש לאישתו. התקדשות בני הזוג זה לזו מקבלת את ביטוייה בברכת האירוסין, שאליה נלווית הברכה על היין. הרב נעמד לצד הזוג והוריו ובידו כוס יין, סמל לשפע ולשמחה ומברך:

הרב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן

הרב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין,בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין.

בתום הברכה, הרב נותן לחתן ולכלה לשתות מן היין נהוג כי אֵם הכלה היא שמשקה את בִּתה

הטבעת

הטבעת צריכה להיות עשויה מזהב טהור, ללא קישוטים וללא פגמים, בדיוק כפי שאנו מקווים שיתנהלו חיי הנישואין – ביופי ובפשטות.

החתן לוקח את הטבעת בידו, וכששני העדים רואים אותו בבירור, החתן אומר לכלה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה של יד ימין. נציין כי בני הזוג הם שמעניקים את התוקף למעשה הקידושין – בענידת הטבעת ובמילות הקידושין, והרב והציבור אינם אלא עדים לו.

הכתובה

מקריאים את הכתובה (חוזה הנישואין) בשפה הארמית. החתן מקבל על עצמו התחייבויות חשובות ועיקריות והן: לספק אוכל, הגנה ומלבושים עבור אישתו, ולהיות קשוב לצרכיה הרגשיים. הגנה על זכויותיה של האישה היא מאוד חשובה, עד כדי כך שהנישואין אינם מושלמים לפני שיושלם חוזה זה.

בחלק התחתון של הכתובה חותמים שני עדים, ויש לו תוקף חוקי ומחייב. יש לוודא שהכתובה תהיה בחזקתה של האשה לאורך כל חיי הנישואין. לעיתים קרובות הכתובה נכתבת ומעוטרת ומשמשת כחפץ אומנות שניתן להנות ממנו,ולתלות בבית.

שבע הברכות

כעת מברכים את שבע הברכות על כוס היין השניה. ברכות אלו נאמרות על ידי הרב, או על ידי אורחים אחרים שהמשפחה מעוניינת לכבד.בסוף שבע הברכות, שותים החתן והכלה מכוס היין.

שבירת הכוס

כעת מניחים על הרצפה כוס זכוכית, את הכוס נוהגים לעטוף היטב בנייר אלומיניום, כדי להימנע מפציעה. והחתן מנפץ אותה ברגלו. ולפני השבירה החתן אומר את הפסוק:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קל"ז).

ייחוד

לאחר טקס החופה האורחים מלווים את בני הזוג לחדר סגור, ונותנים להם להתייחד לבד. הרגעים הראשונים של התבודדותם, ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. שני עדים כשרים (לרוב עדי הקידושין) מופקדים לוודא מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם שומרים מבחוץ למשך מספר דקות על החדר. מטרת בדיקת החדר והשמירה עליו היא ליצור מציאות בו יכולים החתן והכלה לממש פיזית את הנישואין ("ייחוד הראוי לביאה"). הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה לאחר הצום הנהוג ביום הנישואין.

הסעודה

יש מצווה לאורחים לשמח את החתן והכלה ביום חתונתם. האורחים חוגגים בשירים ובריקודים עם הזוג החדש. בכדי להגביר את השמחה, ישנם אורחים שמראים את כישוריהם באקרובטיקה ולהטוטים.

בסוף הארוחה, מברכים את ברכת המזון, וחוזרים שוב על שבע הברכות.

בשבוע שלאחר החתונה, נהוג שקרובי המשפחה והחברים מארגנים סעודות חגיגיות לכבוד החתן והכלה. קוראים לזה "השבוע של שבע הברכות", משום שהברכות הללו נאמרות בסופה של כל ארוחה חגיגית באותו השבוע.

בקרו באתר שלנו   http://www.artchazin.com