הסרט הדוקומנטרי "הפוליטיקה של ישו" אמנם בוחן את חלקה של הדת במערכת הבחירות בארצות הברית, אך מדינת ישראל קשורה אליו בקשר אמיץ

ממש לפני סוף "הפוליטיקה של ישו", סרטו החדש של הבמאי הדוקומנטרי אילן זיו (59), עומד גבר מוסלמי מבוגר מול המצלמה ומדבר על ארצות הברית. "לא באנו לפה בגלל הדת או הפוליטיקה", הוא אומר בהתרגשות, "באנו בשביל המכוניות הארוכות, החופש והחיים הטובים". זיו, שעזב את הארץ אחרי שנלחם במלחמת יום כיפור, הגיע לתפוח הגדול מאותן סיבות. "האיש הזה הוא בדיוק כמוני - גם הוא חלם על אמריקה", הוא מספר. "החלומות והמכוניות והחופש והרוק - הדברים האלה אמרו לי הרבה מאוד בתקופה שאחרי המלחמה. זאת היתה בשבילי אמריקה השונה". אבל כמו אותו מוסלמי, גם זיו מצא עם השנים אמריקה אחרת, שבינה לבין סיר הלחץ הים תיכוני שאותו נטש יש לא מעט קווי דמיון.

ביניים: תרכובת מסוכנת

זיו הלום הקרב הגיע לניו יורק, למד קולנוע בבית הספר היוקרתי של אוניברסיטת ניו יורק וביים סרטים דוקומנטריים, שזכו בפרסים ישראליים ובינלאומיים רבים, ביניהם פרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה, שהוענק ל"הצומת", שתיעד את המתרחש בצומת נצרים-נוסיראת בצפון רצועת עזה, ופרס האמי, שניתן ל"פרו יורה באנדים".

סרטו החדש של זיו, "הפוליטיקה של ישו", שישודר בערוץ הראשון כחלק מערב שידורים מיוחד שיעסוק בבחירות בארצות הברית, מנסה לבחון את הקשר בין דת לפוליטיקה במדינה. זיו הסתובב בתקופת הפריימריז ברחבי ארצות הברית וראיין מנהיגים דתיים, פעילים ומתנדבים במערכות הבחירות של המועמדים. הממצאים שלו מצמררים, ומציירים מדינה שמונעת לגמרי בידי כוחות דתיים. באחד הקטעים המרכזיים טוען עובד בקמפיין של ג'ון מקיין: "אנשים לא יוצאים לתלות שלטים ברחובות מטעמים פוליטיים - אם אתה רוצה להניע אנשים בארץ הזאת להילחם למען מועמד, אתה צריך להגיד מה דעתך על אמונה ואלוהים".

במפתיע, זיו קושר את נושא הסרט דווקא למלחמת יום כיפור: "האווירה בכל מדינת ישראל בין ששת הימים לבין יום כיפור היתה מהולה בדת. אז התחיל כל הסיפור של ארץ ישראל השלמה והחזרה לארץ האבות. מצד אחד, היתה אטימות פוליטית באותה תקופה, ומצד שני, הרגשה שהדת קשורה לתקופה באופן חזק. אני עזבתי את הארץ בגלל אותה לאומניות דתית, והגעתי לאמריקה כדי לברוח מהתרכובת בין דת לפוליטיקה, שהיתה בעיני רעה. אין כאן שום התייפיפות אידיאולוגית - הגעתי לארצות הברית מסיבה אישית לחלוטין. היום מדינת ישראל יכולה להתגאות בחברה פתוחה ומורכבת יותר. אז היתה חברה מאוד שבטית - אם היית חריג בשבט, לא היה לך עם מי לדבר, ולכן עזבתי".

ביניים: להראות את המציאות

זיו עזב לפני 35 שנה מדינה שבה לא ניתן היה להפריד בין דת ופוליטיקה וחשב שהגיע לארץ החופש והחילוניות, אך הביקור בעיירות שכוחות האל בארצות הברית במסגרת העבודה על הסרט הוכיחה לו שהוא לא התרחק מספיק. 

ארצות הברית שמצאת לא שונה מאוד מהמקום שממנו ברחת - מדינת ישראל.

"זאת היתה התגלית של הסרט. גרתי בניו יורק כל החיים, ובמובן מסוים נעתי מבועה לבועה בארצות הברית ולא נחשפתי לאמריקה שאפשר לראות בסרט".

מה שמצאת הפחיד אותך?

"אני חושב שזה הפחיד אותי. מצאתי מין לבה שרותחת מתחת לפני השטח. בארצות הברית יש היום חברה שמקוטבת בגלל הדת. מדינת ישראל, כמו ארצות הברית, בנויה משני גושים גדולים שמקוטבים בגלל הדת, והאפשרות לדו שיח ביניהם הולכת ומתרחקת".

באחד הקטעים המעניינים בסרט עוקב זיו אחר הזרמים האוונגליסטיים הקיצוניים, שתומכים באופן בלתי מתפשר באזרחי מדינת ישראל. "היה לי חשוב להראות שהתמיכה האוונגליסטית האמריקאית היא תמיכה בחלקים הישראליים הקיצוניים, שרוב החברה הישראלית לא מסכים איתם. הם לא מחפשים פתרונות ריאליים אלא קרב. האוונגליסטים עשו הרבה כדי לשתק את התמיכה האמריקאית בשלום בין מדינת ישראל  לפלסטינים עוד מהזמן שבו תמכו במחתרות היהודיות. אלה שתי קבוצות מטורפות שהתחברו זו עם זו. אני רואה את התמיכה שלהם כדבר מאוד בעייתי, והיה לי חשוב להציג את זה".

 אתה לא מוטרד מכך שאתה עושה תעמולה עקיפה לקיצונים האמריקאים והישראלים?

"אני מאמין שצריך להראות את המציאות. אם אתה חושב שזה טוב, מה אני יכול לעשות? היה לי חשוב להראות את הדברים לישראלי הממוצע, שלא מכיר את אמריקה הזאת וחושב שאמריקה זה 'כוכב נולד' והמבורגרים גדולים. יש יתרון בהצגת אמריקה הזאת - כך אפשר להבין מה ההשפעה שלה עלינו, על הפוליטיקה כאן ועל המלחמות".

האם עשיית סרטים הדנים במלחמה ובפוליטיקה היא סוג של עיסוק תרפויטי? זיו טוען בנחרצות שאין לו צורך להתרפא ושהוא מתפקד כרגיל בחיי היום יום, אך אחרי כמה שניות של מחשבה, הוא מתרכך ומספר סיפור: "לפני שהלכתי למלחמה, נסעתי עם חברה לפסטיבל אדינבורו. אני זוכר שדיברנו עם הבריטים על האפשרות לעבור לגור באנגליה, ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שהייתי עובר למקום אחר. 'זה כל כך לא שלי', אמרתי לחברה, 'אני כל כך שמח לחזור לארץ ולעשות את מה שאני רוצה בארץ'. באוקטובר פרצה המלחמה, ובאפריל כבר עזבתי את הארץ. אם מישהו היה אומר לי אז שאעזוב את הארץ, הייתי חושב שהוא נפל על הראש. אני מרגיש שנעקרתי מהארץ בגלל משהו מאוד ספציפי, ואת המשהו הזה אני מנסה לחקור ולהציג לעולם. במובן הזה, זה גם סוג של ריפוי".