המיתוס המכונן של עקדת יצחק משך מאז ומעולם קריאות חתרניות. בימים אלה מציעות שתי תערוכות אמנות ישראלית גישות אוצרותיות חתרניות לנושא

כתב: דוד שפרבר

ברחוב אחד בירושלים מציגים שני אוצרים שהפרוגרמה המוזיאלית שלהם מורכבת ושנויה במחלוקת תצוגות המתייחסות לעקידת יצחק: גדעון עפרת אצר בבית אבי חי את התערוכה "אברהם, יצחק, יעקב: אברהם אופק - העשור האחרון", ובמרחק כמה דקות הליכה, במוזיאון  ע"ש וולפסון שבהיכל שלמה, אצר יהודה לוי אל-דמע את התערוכה "סיפור עקדת יצחק - הנגלה והנסתר".

בעבר ניסח ארי אלון הבחנה בינארית בין העולם הדתי לעולם החילוני: "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון עולם, ואין הוא ריבון עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב, הרב עושה לו אלוהים" (ר', לדוגמה, ארי אלון, "עלמא די", תש"ן, עמ' ל"ט-מ'). באופן אירוני, במרחב שבין ה"רבני" ל"ריבוני", קרוב עולם האמנות - שנתפס בדרך כלל כפלורליסטי בהווייתו וחילוני במהותו - דווקא לעולם הרבני הסמכותני.

שיח האמנות המרכזי כונן את עצמו על בסיס "הקובייה הלבנה" - המוזיאון. מוסד זה עוצב כמקדש חילוני הייררכי, הנשען על דמויות סמכותיות. הסיטואציה מוכרת: מבקרים מן השורה בתצוגות אמנות בינלאומית או אמנות ישראלית עכשוויות מוצאים עצמם נבוכים בשל חוסר האפשרות להבין את המוצגים וערכם, אך עם זאת, הם משוכנעים (או משכנעים את עצמם) שהאוטוריטות וקובעי הטעם עושים שימוש בידע אובייקטיבי כשהם מחליטים אילו יצירות ראוי להציג.

אך בבסיס השיח האמנותי ראוי שתהיה גישה ביקורתית בנוגע לקאנון וביחס לפוליטיקה של התצוגה. התפיסה האוצרותית שביסוד התערוכות בבית אבי חי ובהיכל שלמה אכן מאתגרות את השיח הקיים.

ביניים: האסתטיקה של הארכיון

כמו בתערוכות אמנות ישראלית אחרות שאצר גדעון עפרת, גם התצוגה בבית אבי חי מתאפיינת בחלל עמוס. עפרת מוותר לא אחת על סמכותו כקובע טעם וכמסנן תרבותי, וזאת מתוך ראייה פלורליסטית  המבקשת לאפשר למבקר מבט ארכיוני-רטרוספקטיבי רחב יריעה על הנושא. עפרת בוחן תדיר אמנות - בעיקר אמנות ישראלית - בפריזמה המתנגדת לתפיסה המודרניסטית של האמנות כאוטונומיה של ביטוי עצמי בצורות ובחומרים, ורואה את זירת האמנות במבט תרבותי כולל. עשייתו האוצרותית לאורך השנים מתנגדת לקאנון המורכב מ"אמני-על" וסגנונות מועדפים, ומאפשרת נראוּת גם לזנוח ולדחוי, ומכאן נובעים הריבוי והצפיפות בתצוגותיו. הריבוי עצמו מהווה אמירה אוצרותית, הדוחה את אופן התלייה המודרניסטי ומעדיפה את האסתטיקה של הארכיון. הדידקטיות המוצהרת בתערוכותיו הופכת אותן למעין "מאמרים סביבתיים", כהגדרתו.

בתצוגה בבית אבי חי מציג עפרת בעיקר רישומים של אברהם אופק (1990-1935), שנוצרו בהשראת מקורות תנ"כיים ותלמודיים. אופק ביקש לנסח שפת אמנות ישראלית ויהודית היונקת מסיפורי האבות שבמקרא, ובשנותיו האחרונות התחבר לאברהם וליצחק של סיפור העקדה, כמו גם למיתוסים אחרים מהמסורת המקראית.

עפרת מציע שורות-שורות של רישומים, שבהקשר אחר היו נחשבים לסקיצות לא ראויות לתצוגה, ואכן, מבחינה תמטית רבים מהרישומים חוזרים על עצמם. אך העובדה שרוב היצירות מעולם לא הוצגו בחללים ציבוריים מדגישה ביתר שאת את הפרוגרמה האוצרותית שביסוד הדברים. פרוגרמה זו מעדיפה, כאמור, לתת נראוּת לעבודות השונות ומוותרת במודע על שיפוט ערכי בנוגע לטיבן ולאיכותן.

ביניים: שאלות ללא תשובות

במוזיאון ע"ש וולפסון שבהיכל שלמה דוחס האוצר יהודה לוי אל-דמע יצירות רבות בחלל קטן. התצוגה שם מזכירה "חדר פלאות"  (Wunderkammer)עמוס, בדומה לדרך שבה הוצגו אוספי האמנות האירופיים הראשונים, ללא הפרדה בין פריטי אמנות ובין חפצים אנתרופולוגיים.

אל-דמע מותח את שרביט האוצר, ומשחק ביצירות כראות עיניו. לדידו, האוצר מכנס את החפצים, המוצגים ועבודות האמנות במוזיאון, ומפרש אותם כמכלול במטרה להוביל את הצופה לחוויה אישית, שיש לה ערך נוסף על הצפייה עצמה. תפיסה זו נשענת, לדבריו, על העובדה שהפרוגרמה המוזיאלית היא טקסט ויזואלי, והמבעים האידיאולוגיים והחינוכיים שלה טמונים ברובד הסמוי.

הוויזואליה של סיפור העקדה היא התמה הנפוצה ביותר באמנות היהודית לאורך הדורות. היא מופיעה במגוון חפצים פולחניים ושימושיים, באמנות העממית והגבוהה, ובעיטורי בתי כנסת. בתערוכה בהיכל שלמה יש כשישים חפצים ויצירות אמנות ישראלית ויהודית, המתייחסים לשאלות שעולות ממורכבותו של הטקסט. התערוכה מפגישה בין היצירות המתארות את אירוע העקדה, ומתייחסת לטקסט המקראי, למדרש ולפרשנות חכמי הדורות מחד, ולפרשנותם של אמנים שונים מאידך.

התצוגה כולה הינה מעין מיצב מעשה ידי האוצר. המיצב מכנס יצירות של אמנים שונים  מתקופות שונות (ביניהם מנשה קדישמן, אברהם אופק, רמברנדט, שרגא וייל ואבל פן) לצד

חפצי יודאיקה שונים (כוס קידוש, אבנט ליום כיפור, קישוט לסוכה, צלחת לפידיון הבן וטבעות).

הצגת המוצגים יחד הופכת אותם ליצירה חדשה, שמגבשת את כל המרכיבים של הסיפור לאמירה ערכית אוניברסלית על-זמנית.

במרכז החדר יש מעין מזבח עמוס בשברי חרסים, המתייחסים לתפילת "ונתנה תוקף" של הימים הנוראים - "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר". בצדדים יש עבודות מתכת של מנשה קדישמן - דמויות צועקות ולנגדם ראש איל.

שברי המצבות ולוח שמות הקהילות היהודיות מלטביה המוצגים בתערוכה מסמלים את אובדן התרבות היהודית בשואה. הם מוצבים מול פרוכת מזרחית, המסמלת את העדרן של הקהילות היהודיות המזרחיות.

לדברי האוצר, "מטרת התערוכה ליצור שיח של שאלות שאין להן תשובות חד משמעיות. השאלות מתייחסות להקשרים הוויזואליים הנלמדים מהעבודות לבין הטקסטים. הביקור בתערוכה מהווה סוג חדש של בית מדרש, הרותם את המבקר לקריאה מיוחדת וחד פעמית, שנוצרת אך ורק בחלל התערוכה. חלל התערוכה ואופן הצגת מכלולי התצוגה יוצרים אצל המבקר רובד פרשני חדש, ובכך מחדשים נקודות מבט על אודות המיתוס".

ביניים: לוותר על הקובייה

כמו אצל עפרת, גם אצל אל-דמע מתקשרים העומס והריבוי בחלל התצוגה לכך שהווי הקובייה הלבנה נעדר כאן לחלוטין, והיצירות מתערבלות זו בזו. כך נוצרת מעין עבודה חדשה וכוללת, שערכיה, במידה רבה, מנותקים ובלתי תלויים בעבודות האמנים, שרק מממשות את הפרוגרמה של האוצר. שיפוט ערכי של התפיסה האוצרותית הזו ידגיש מחד את התפיסה שאינה מקדשת את האובייקט ואת יוצרו כשלעצמם, ומאידך, יתהה על הלגיטימיות של העשייה הזאת. הביקורת הזו נטועה בעובדה שכאשר מתייחסים לאובייקט כמסד וכפרוגרמה לרעיונות אחרים, ולא רק לאובייקט עצמו ולסיפורו, יש סכנה של ריקון האובייקט מתוכנו כיצירת אמנות.

בתרבות בית המדרש בעבר הוגדרו שני "אבות טיפוס" שפעלו בעולם תלמוד התורה: "סיני", בעל בקיאות וידע נרחב, ו"עוקר הרים", בעל יכולת אנליזה וחריפות שכלית. חכמי התלמוד התלבטו מי מהם עדיף. הפרוגרמות של עפרת ואל-דמע מדגישות כיוונים שונים - עפרת מעדיף את שיטת  ה"סיני", דהיינו, התפרשות רחבה ושיתוף בידע, ואל-דמע, מאידך, משחק במוצגים בחריפות, מוציאם לא אחת מהקשרם המקורי ויוצר אינטראקציות והקשרים חדשים ורעננים.

המיתוס של עקדת יצחק היווה ומהווה בסיס לחתרנות. ר' יוסף אבן כספי, מחכמי ימי הביניים, למשל, תהה על ציווי העקדה ואמר: "איך יצוונו ה' לעשות תועבה כזאת?". ביחס ליצירה העכשווית, נזכיר את דבריו של מנשה קדישמן בנוגע  לעיסוקו הענף בתמה זו: "עקדת יצחק של ימינו מתקיימת אמנם בכל מקום שבו אנו שולחים את ילדינו למלחמות".

החתרנות הזו עולה גם בתצוגות - ברחוב אחד בירושלים מציגים שני אוצרים פוסטמודרנים בתפיסתם וחתרנים במהותם תערוכות המתייחסות לנושא מורכב, שהוא אבן יסוד ומיתוס מכונן בתרבות הישראלית. שני האוצרים עושים למעשה שימוש במסורת היהודית כדי לפרוץ את מסורת האמנות, אך מפריד ביניהם עולם ומלואו וביסוד עבודתם יש גישות תצוגה שונות בתכלית: האחת מוותרת על הסמכות לטובת מרחב ייצוגי פתוח, והשנייה לוקחת לעצמה סמכויות ענפות כדי ליצור יחס דו-מסלולי של אוצר-מבקר/ מבקר-אוצר.

"אברהם, יצחק, יעקב: אברהם אופק - העשור האחרון". אוצר: גדעון עפרת, בית אבי חי, ירושלים.

"סיפור עקידת יצחק- הנגלה והנסתר", אוצר: יהודה לוי אל-דמע, המוזיאון ע"ש וולפסון, היכל שלמה, ירושלים.

כיתובים לתמונות:

פרטים מתוך התצוגה "סיפור עקדת יצחק- הנגלה והנסתר" מוזיאון וולפסון,  היכל שלמה, ירושלים

צריך להוסיף תמונות מהתערוכה של עפרת בבית אביחי- כדאי שלפחות תמונה אחת תתן מבט כולל של התצוגה