הזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו

ז'אן פול ריכטר

בדרך כלל אני מבחין בהזדמנות

רק כשהיא חדלה להיות כזאת

מרק טווין

אני ברת מזל. בעיסוקי בתיעוד חיי אנשים, אני פוגשת אותם או ברגעיהם הטובים: בר/בת מצווה, חתונה וכדומה או בספרם את סיפור חייהם. ובהקשיבי לסיפור חייהם, הן בראיונות ניצולי שואה והן בעריכת סרטי חיים וכתיבת ביוגרפיות, מזדמנת לי האפשרות לחוש את היסטוריה תחת לקבל אותה מספרי לימוד; הפחד המשתק במחבוא מפני צעדי אנשי SS; ההתרגשות שלוותה הקמת בית תינוקות ראשון בקיבוץ; העלבון הצורב במעמד התזת ה- DDT; הריקודים ברחוב רוטשילד, מול מוזיאון תל אביב עם הכרזת המדינה. סיפורי חיים הם רצף של אירועים פרטיים שאינם בהכרח אבני דרך בהיסטוריה אך דינם, בעיקר במדינה כשלנו, להיות כרוכים באופן עמוק ביותר בהיסטוריה הישראלית, שהרי בלידת בן בכור של ניצולת שואה נוסף למימד האישי המימד ההיסטורי – הניצחון על העבר ועל הצורר.

הזדמן לי לפגוש אנשים מתרבויות שונות, בעלי ערכים שונים, בעלי תפיסות עולם שונות ומגוונות. כל אדם מספר את סיפורו בדרך ייחודית לו; יש המספרים כמתבוננים מהצד ואחרים מתמסרים לעבר וחווים אותו מחדש במעמד המפגש. אך למרבית האנשים שני דברים משותפים: הראשון, תחושת החמצה שסיפורם לא סופר בזמן אחר, מוקדם יותר, לפני שהזיכרון בגד בהם. השני, לשם מה? הרי אין בכוחן של מלים לשנות את שהיה.

האם סיפור שלא סופר במועדו דינו להעלם?

אנשים מסכמים את סיפור חייהם. אלו הם אנשים שנולדו למדינה בדרך, מדינה שהוקמה זה לא מכבר או כאלו ששרדו את תופת מלחמת העולם השנייה ועשו שנים ארוכות בשיקום חייהם. חלק מניצולי השואה הצפינו את סיפורם מאחר ונתפסו בעיני החברה כ'סבונים', כ'צאן המובל לטבח' וכן משום שלא רצו להכאיב לילדיהם בסיפור האירועים הקשים אותם עברו. זה הדור של 'הרעות נשאנוך בלי מילים', שהעיסוק בפרטי נתפס כפחות חשוב ביחס לעשייה המשותפת. הדור הזה לא חשב שראוי לעסוק בחיים הפרטיים, לא מצא פנאי או צורך לספר את סיפור חייו מאחר וההווה דרש התמסרות מוחלטת. על כתפיהם של הצברים והעולים כאחד הוטלה המשימה להפוך את שדה הבור של הארץ המובטחת לחממה משגשגת. ובזאת עסקו. עם חלוף השנים, עם התבססותם, צאתם לגמלאות ומציאת הפנאי, החל לעלות הצורך להעביר את המידע הלאה, לשתף את בני המשפחה הצעירים בקורות אותם לאורך חייהם. בבואם לספר את סיפורם מלווה את הסיפור כאב על בגידת הזיכרון. סוגיית אמינות הזיכרון המאוחר נדונה רבות על ידי חוקרים והיסטוריונים לאורך השנים וקצרה היריעה מלהרחיב את הדיון כאן. ולמרות המגבלות הידועות בזיכרון המאוחר כגון: חוסר דיוק בפרטים, צביעת האירועים בצבעים נוסטלגיים, השפעות חברתיות על הזיכרון, השפעת האינטראקציה בין המראיין והמרואיין בעת הריאיון ועוד, אני מוצאת שהסיבות לספר את הסיפור חזקות פי כמה מהמגבלות של המוצר הסופי.

ניתן לחלק את המניעים לספר את סיפור החיים לתחום האישי ולתחום החברתי. בתחום האישי, עומדת לנגד עיני החשיבות בהעברת המידע לבני המשפחה הצעירים ובכך לאפשר להם להכיר את שורשיהם המשפחתיים. הכרת השורשים מעניקה תחושת השייכות, ידיעה מהיכן אנו באים, הבנה מה הפך את הורינו/סבינו למי שהם היום, כיצד השפיע מהלך חייהם על תפיסת עולמם, על דרך החינוך שבחרו עבורנו ועוד. הסיפורים מסייעים בידינו להבין את העולם בתוכו גדלנו.

דרך הסיפור האישי ניתן למזער את פער הדורות ולאפשר היכרות מעמיקה עם מספר הסיפור, כולל הכרת מהלך חייו, תפיסות עולמו ורגשותיו המועלים בסיפורו. זוהי דרך בלתי אמצעית לקירוב הלבבות במשפחה. פעמים רבות, יוזמי התיעוד הם ילדיהם או נכדיהם של מספרי הסיפור, ובהיותם מלווים את הכנת הסרט/הספר, מתקיים באופן הטבעי ביותר תהליך התקרבות בין המעורבים.

עבור מספר הסיפור, תיעוד החיים מעניק לו הזדמנות מיוחדת. בספרו את סיפור חייו, ניתן לו לבחון את חייו לאורכם, לעבד את סיפורו ואולי אף להבין טוב יותר את עצמו וסביבתו.

            גם מההיבט החברתי קיים ערך עצום בסיפור החיים. במדינה שלנו, הדור המספר את סיפור חייו הוא דור המייסדים. היכרות מעמיקה עם סיפורו מעניקה מידע רב על תקומת הארץ, כרובד נוסף על הסיפור האישי. ידוע כי הסיפורים האישיים, סיפורי החיים, מהווים מקור בלתי נדלה עבור חוקרים מתחומים שונים כגון: פסיכולוגיה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, ספרות ועוד.

לסיכום, למרות בגידת הזיכרון ואף על פי שאין בכוחן של מלים לשנות את העבר, אני מוצאת שכל סיפור שאינו מסופר הוא בגדר הפסד עבור המספר, בני משפחתו ודור העתיד.

אחד המרואיינים הראשונים אותו ראיינתי במסגרת 'יד ושם' אמר לי כך: "היו ששה מליון נרצחים וששה מליון סיפורים". למרות הדמיון הרב בינינו כבני אדם על תכונותינו האנושיות, לכל אחד מאיתנו דרך שונה לראות, לחוות ולהבין את העולם ולכן לכל אדם סיפור חיים ייחודי הראוי להיספר ולהישמע.