במאמר הזה נדבר על תפישת העולם הבודהיסטית. נסביר את היתרון שלה, ונסביר גם את החיסרון שלה. וממילא נסביר גם מה בודהה לא ידע ולאיזו הארה בודהה לא הגיע.

וכאשר מדברים על תפישת חיים כלשהי, בפרט כאשר באים לבאר את החסרונות שלה, אז יש לזכור כי הביקורת והארת הדברים היא תמיד אך ורק על הפירוש הסובייקטיבי של האדם את הדבר שעליו הוא מעביר ביקורת.

כי ישנם מצבים שאדם חכם אומר דבר אחד. וזה שאינו חכם מבין את הדברים בצורה שגויה. והדבר הזה יוצר אצל השומע קושיות רציניות על החכם האמיתי. ועל האדם להבין שכל ביקורת שיש לו על כל דעה שהיא, היא תמיד רק על הצורה שבה הוא הבין את מה שהוא חושב שהוא שמע. אך עדיין יתכן שהחכם עצמו אמר דבר אחר והתכוון לדבר אחר.

ולכן, בטרם נסביר את החיסרון של הבודהיזם, נגדיר את תפישת הבודהיזם שעליה אנחנו מדברים. כי ההתייחסות צריכה תמיד להיות לדבר מוגדר, דהיינו לפירוש כלשהו של תפישת העולם הבודהיסטית. ואם מישהו תופס את הבודהיזם בצורה שונה, הרי שאין כאן התייחסות לכל תפיסות הבודהיזם השונות. וכאן במאמר נעמוד על מספר רעיונות בודהיסטים ונתייחס אליהם.

והרעיון הבודהיסטי הראשון שאליו נתייחס, הוא אל תפישת החיים הבודהיסטית, שעל פיה הבודהיזם הוא "הדרך לשחרור מסבל". כי ע"פ הבודהיזם העולם הזה הוא מלא בסבל. ושורש הסבל של האדם ע"פ הבודהיזם, הוא בכך שהאדם נאחז בתופעות משתנות. כי בעולם שלנו הכל משתנה כל הזמן. וכאשר האדם נאחז מבחינה רגשית בתופעה חולפת כלשהי, על ידי זה האדם סובל כאשר התופעה משתנה.

ואדם מואר ע"פ הבודהיזם, הוא מי שהצליח להשתחרר מכל תלות רגשית כלשהי לגבי תופעה משתנה כלשהי. וניתן למצוא עמקויות כלשהן בבודהיזם, לגבי זה שגם "האני" של האדם הוא תופעה משתנה וכיו"ב, ועוד רעיונות שונים שאליהם לא נכנס כאן. וכאן נתמקד בעניין של המחשבה שאומרת שהעולם הזה הוא סבל שנוצר על ידי היצמדות לתופעות משתנות. וההארה היא כאשר האדם משתחרר מהתלות הרגשית בתופעות המשתנות.

ואם נתבונן על אנשים בודהיסטים, נראה כי כלפי חוץ לפחות חלקם נראים אנשים מאושרים ושמחים. כי כאשר לוקחים בן אדם שכל היום רודף אחרי הזנב של עצמו, דהיינו רודף אחרי כסף / הנאות / פרסום / כבוד וכיו"ב, ומסתכלים עליו, רואים כמובן אדם לא מאושר, שהוא בעצם חי את חייו מתוך מרדף לא ברור.

וכאשר שמים לידו את הבודהיסט, שהוא אולי בדיוק עושה באותו הרגע איזו מדיטציה שמרגיעה אותו וכיו"ב, אז האדם שנמצא בתוך מירוץ משוגע של החיים, כאשר הוא מסתכל על הבודהיסט הרגוע שנח לו מחוץ למרוץ, הוא בטוח שהבודהיסט הזה מאושר. כי הוא האדם הרגיל נמצא בתוך מירוץ, והבודהיסט נח מהמירוץ. ונראה כאילו שהבודהיסט כבר הגיע לסוף המרוץ. ולכן האדם שנמצא במרוץ, חושב שהבודהיסט הוא אדם מואר ומאושר.

וכאשר האדם מתבונן על הבודהיסט והוא רואה מולו אדם רגוע, שמשדר כלפי חוץ תחושה של שלווה, שקט נפשי, רוגע, שמחה, שלוות נפש וכיו"ב, אז האדם שנמצא במרוץ ושאין לו את כל הדברים האלו, אז נדמה לו שהבודהיסט הזה הוא אדם מואר ומאושר.

ובפרט אם אותו הבודהה בא לאדם ומספר לאדם שהעולם הזה מלא בסבל, ושהסבל נובע מכך שהאדם רודף אחרי דברים שכל הזמן משתנים, והבודהה ממשיך ומסביר ואומר שהוא אדם מואר ומאושר, מחמת זה שהוא כבר לא רודף אחרי התופעות המשתנות של העולם הזה, אז גם זה גורם לאדם להיות עוד יותר בטוח שהנה הבודהה הזה הוא אדם מואר ומאושר באמת.

ואז האדם גם הוא מנסה ללמוד את שיטת הבודהה ואת הבודהיזם. והאדם מנסה גם הוא להשתחרר מהסבל שיש בעולם. והאדם מתחיל להשתחרר מכל התלויות הרגשיות שיש לו. והאדם חושב מקווה ומאמין שבבא היום אולי גם הוא יגיע לאותה הארה מיוחלת, שבה האדם לא סובל יותר, ושאז הוא נמצא במצב של נירוונה, שקט נפשי ואושר.

ועכשיו נסביר את מה שבודהה לא ידע. ואם נצטרך לומר במילה אחת את הדבר שאותו בודהה לא ידע, אז נאמר שבודהה לא ידע *להנות*. כי כל מה שבודהה ניסה להסביר, זה שהעולם הזה מלא בסבל. ושהבודהיזם יראה לאדם את הדרך להשתחרר מהסבל, ושזאת הארה ופסגת חלומותיו של האדם שאליה רוצה להגיע האדם.

וכפי שכבר התבאר במספר מקומות, האדם לא יכול למכור לך יותר ממה שיש לו. ואם בודהה לא ידע איך להנות מהחיים, אז המקסימום שהוא יכול להתחייב עליו, זה לגרום לך לא לסבול כמו כולם. וכאשר האדם סובל, והוא רואה מולו בודהיסטי שדוגל בכך שהאדם צריך להשתחרר רגשית מכל מה שקיים, אז נדמה לאדם שהנה המפתח אל האושר.

וכאשר האדם מתחיל לתרגל בודהיזם, והאדם מתחיל לעשות מדיטציות והתבוננות כלשהי, ומתחיל להשתחרר מהתלות הרגשית שלו בכל מיני דברים, אז האדם באמת מרגיש סוג של הארה ושל התעלות רוחנית. ונדמה לאדם שמי שהוא לא תלוי רגשית בשום דבר, הרי שהוא מאושר.

ומי שיתבונן היטב על הרעיון הבודהיסטי הנ"ל, הוא יראה שיש חסרונות מאוד גדולים במה שלימד בודהה. וניתן כאן כמה נקודות להתבוננות על התורה הבודהיסטית.

והדבר הראשון שצריך להדליק נורה אדומה אצל מי ששומע את התפישה הבודהיסטית, הוא שהבודהה מגדיר את עצמו באמצעות הסבל. פירושו שהבודהה מצהיר שהוא יעזור לאדם להשתחרר מהסבל. וכפי שהבודהיזם עצמו מוגדר "הדרך לשחרור מסבל".

וכאשר הגדרת הבודהיזם היא כדרך שמסבירה איך לא לסבול, ממילא ניתן להבין שהדבר הטוב ביותר שאותו יכול הבודהיזם להציע לאדם, זה איך לסבול פחות או אפילו איך לא לסבול בכלל. אבל הבודהיזם לא יכול להציע לאדם את הרגשות הטובים והיפים שיש בתשוקה, התאהבות והיקשרות רגשית, התמכרות, התמסרות לדברים שונים וכיו"ב.

וכפי שאמרנו, בודהה תפש את העולם כגיהנום וכמקום שבו טבע האדם הוא לסבול. בודהה לא ראה את הטוב שיש בעולם. בודהה לא הבין מה הטוב שיש בכל דבר. בודהה לא ידע מה הסיבה הטובה שבגללה כל הדברים שבעולם קורים. בודהה לא היה מסוגל להתחבר רגשית לכל מה שקורה בעולם. בודהה לא ידע איך להנות מהחיים. והמקסימום שהוא היה יכול להציע, זה איך לא לסבול.

בנוסף על כל אלו, מי שיתבונן היטב על מה שבודהה אמר, הרי שבעצם בודהה אמר שהוא *טיפש*. ומדוע? משום שבודהה אמר שהוא חכם יותר מאשר המציאות שהוא חלק ממנה.

ונסביר: בודהה אמר שהעולם הזה מלא בסבל, ושהוא ילמד את האדם איך להשתחרר מהסבל. וכאשר אדם אומר דבר כזה, הרי שבעצם הוא טוען שהמציאות הקיימת היא לא טובה עבורו. וכאשר מישהו מעיז לומר שהעולם שלנו הוא מקום הסבל, הרי שבעצם הוא מעיד על עצמו על כך שהוא טיפש.

משום שבאמירה שהעולם שלנו הוא מקום של סבל, הרי שבעצם האדם מעיד על עצמו על כך שהוא לא הבין ולא מבין את המציאות. כי הרי לא יתכן שהאדם יבין את הסיבה שבגללה המציאות היא כפי מה שהיא, ועדיין יאמר שהמציאות היא לא טובה.

כי כפי שהתבאר מספר פעמים, האושר האמיתי הוא כאשר האדם מבין את השכל של המציאות. דהיינו האדם מבין את החוקיות שלפיה המציאות פועלת. אבל הוא מבין את זה לא מנקודת מבט סובייקטיבית של עצמו, אלא הוא מבין את זה מנקודת מבט אובייקטיבית של המציאות עצמה.

ומי שמצליח להבין את האמת האחת והמוחלטת, מדוע באמת הדברים קורים, ומהי הסיבה שבגללה כל הדברים שבעולם קורים כפי מה שהם, הוא לא יעיז לחרוט על דיגלו את המנטרה שהעולם הזה הוא מקום של סבל. אדרבה הוא יאמר שהעולם הזה הוא גן עדן, ושהוא ילמד אותך איך להנות מהטוב שיש בכל דבר.

אך כאשר האדם אומר שהעולם הזה הוא סבל, מלא בסבל, כולו סבל וכיו"ב, הרי שבעצם הוא מצהיר על כך שהוא לא מבין את השכל של המציאות. כי הרי הוא חושב שהוא חכם יותר מאשר המציאות.

כי כדי לסבול, האדם חייב לחשוב שהוא חכם יותר מהמציאות. כי הסבל הוא כאשר האדם רוצה אחרת ממה שיש. וכאשר המציאות היא אחת, והאדם חושב בדעתו שהמציאות צריכה להיות אחרת, על ידי זה האדם סובל. והאדם סובל רק משום שנראה לו על פי חוכמתו ושכלו, שהמציאות צריכה להיות אחרת ממה שהיא. דהיינו במילים אחרות, רק כאשר האדם לא מבין את המציאות, ורק כאשר נדמה לאדם שהוא חכם יותר מאשר המציאות, רק אז הוא סובל.

וממילא, כאשר מישהו מצהיר שהעולם הזה הוא מקום הסבל, ממילא הוא מצהיר שהוא טיפש. כי המציאות חכמה יותר מכל אחד אחר. גם אם הוא בודהה או כל מנהיג רוחני אחר, המציאות יותר חכמה מכולם ביחד. ואם המציאות היא דבר טיפשי, אז כל שכן שכל מה שיש בה גם הוא טיפשי. כך שבכל מקרה האדם לא יכול להיות יותר חכם מאשר המציאות.

וכאשר האדם אומר שהעולם הזה הוא סבל, ושהוא ילמד את האדם איך לא לסבול, הרי שבסך הכל צריך לרחם על אדם כזה, שהוא עוד לא הגיע להארה של איך אפשר להנות בשלמות מהעולם הזה כפי מה שהוא, כולל כל החסרונות שאותם נדמה לאדם שיש בעולם.

ומי שיעמיק את מחשבתו ואת עיונו עוד בתורתו של הבודהה, הוא יראה שהבודהה כ"כ *סבל* מהעולם, עד שהוא החליט לחשוב שהעולם לא קיים. כי גם הרעיון הזה ניתן להיתקל בו בצורות שונות בבודהיזם, שכאילו העולם שלנו הוא אשליה. למרות שמצד האמת העולם הזה הוא אמיתי לגמרי, ורק מי שסובל כאן, רק הוא כדי לברוח מהסבל הוא יאמר לך שהעולם הוא אשליה.

ונמצא אם כן, כי הבודהה מקסימום יכול לעזור לאדם לסבול פחות. אך איך להנות מהחיים, את זה גם בודהה לא ידע. כי החיים הם כאן בעולם הזה. וכל האינטראקציה של החיים, היא כולה כאן בתוך העולם של התופעות המשתנות שהן שורש הסבל עבור הבודהה, ושורש האושר והיופי, עבור מי שמגיע להארה אמיתי.

המשך כאן: * בודהיזם - מה בודהה *לא* ידע? לאיזו הארה בודהה *לא* הגיע? חלק 2.

המאמר מאת אליעד כהן, מחבר הספר להצליח בכח המחשבה www.EIP.co.il | פורטל רוחניות

הכנס לאתר ותהנה מעוד מאמרים בנושא יופי, שורש, התמכרות, אמת בלתי תלויה, יכולת ועוד ...