דף הבית חברה, פוליטיקה ומדינה דת ומדינה מדרג האהבה / ראובן גרבר
מדרג האהבה / ראובן גרבר
צו פיוס 17/06/10 |  צפיות: 2946

מִתווה לזהות ישראלית תרבותית משלבת

”מדינת ישראל ...תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל” הכרזת העצמאות, פסקה י”ג.

האתגר: שילוב בין ערכי היהדות ודמוקרטיה
בה בעת שבמדינת ישראל מתנהל שיח ציבורי ער בשאלה כיצד לפתור את המתח הרעיוני הקיומי בין דמוקרטיה למסורת, החברה הישראלית שותפה בשני תהליכים גלובליים מקוטבים: מצד אחד, בעקבות שבר המודרניות, חוגים ליברליים עוברים לחילוניות פוסט-מודרנית רבת נרטיבים, המאופיינת במוסריות יחסית; ולעומתם, חלק מהציבור הדתי נוטה לפונדמנטליזם א-מוסרי. בין שני קטבים אלה נמצא הזרם הרחב של הציבור הישראלי, שהִנו חף מהשקפת עולם ברורה ואותו מכנה פרופ’ ישעיהו (צ’רלס) ליבמן בשם – ’המרכז הנשכח’.
מסה זאת מציגה השקפה המתווה דרך-אמצע לזרם המרכזי בציבוריות הישראלית, אשר רואה עצמו כיהודי ודמוקרטי כאחד, ללא מחיצה בנפשו. כזהו, לדוגמה, הציבור אשר דוגל בקידום שוויון-זכויות לנשים בניגוד להפלייתן ההלכתית, ובמקביל חפץ גם בשמירת אופייה של השבת תוך התרת אפשרויות הבילוי במהלכה. שילוב מתוח זה בין ערכים שונים טבוע באופייה של המדינה ומוגדר בשיח הציבורי וב’חוק יסוד כבוד האדם וחירותו’ באפיון – ”מדינה יהודית ודמוקרטית”.
ההשקפה המוצעת להלן, מעלה פרדיגמה לזהות הישראלית, כנרטיב ערכי מאחד. היא מציבה במרכזה את ’מדרג האהבה’ אשר משלב ערכי-על יהודיים ודמוקרטיים לכלל דרך השתלמות-רוחנית של האדם בחברה כיום.

התרת הסתירה שבין יהדות לבין דמוקרטיה ב’הומניזם היהודי’
סתירה מהותית בשאלת הסמכות קיימת בין ערכי המסורת היהודית, המיוסדת על התגלות אלוהית, לבין ערכי הדמוקרטיה כיצירה אנושית. בהשראת תנועת ההשכלה הכללית אשר – כהוראת שמה – דגלה ביכולתו השכלית של האדם לפענח את עולמו ולשקוד על תקנתו תוך שלילת כל טענה לסמכות מטאפיסית, עצבה תנועת ההשכלה היהודית השקפה של ’יהדות הומניסטית’. הדת נתפסה כיצירה אנושית שאינה מודעת לאנושיותה, אך באנושיותה חותרת ל’תיקון עולם’.
זרם הציונות-הרוחנית, כהמשך ל’השכלה היהודית’, דגל בהקמת מדינה בה ישתלבו ערכי המסורת והמודרנה. השקפה זאת עוגנה בהכרזת העצמאות, המבטאת את ה”אני מאמין הלאומי”. בחלק השלישי של ההכרזה (פסקאות 18-13) המוקדש להתוויית אופייה העתידי של המדינה, מבוטאים ערכי החירות, השוויון והאחווה. הדרישה למימוש חזון יהודי-דמוקרטי לבניינה של חברה פלורליסטית ומיטיבה חקוקה על כותל המזרח של המדינה.
יצירותיהם של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר ושאול טשרניחובסקי הציבו את אידיאת החירות, אחד-העם וברל כצנלסון, כמו גם ח”נ ביאליק, דרשו את פיתוחם של ערכי הצדק והמוסר, מרטין בובר התמקד באידיאת האחווה כמפגש בעל דיאלוג בין ”אני-אתה”; ועל גבי כל אלה, אהרן דוד גורדון והראי”ה קוק, בהשקפתם האחדותית, הדגישו את אידיאת האהבה כמופת של מנהיגות המסורה לטיפוח הכלל כקהילה. אני קורא להשקפה המשלבת בין אידיאות אלה לכדי מערכת התפתחותית-יישומית בשם ”מדרג האהבה”.

בין הוויה של סבל להוויה מתוקנת לאור ’ערך’
כיוון שבמדרג ערכי עסקינן, חשוב להבהיר את המונח ’ערך’ בהשקפה זאת: ערך מוסרי משמעו – מגמה של התנהגות המיועדת לשמש מענה מרפא למצבי תוקפנות וסבל. חוויה צורבת של תוקפנות עלולה לגרום לשתי תוצאות מנוגדות: האחת – התמסרות לה – ’אב מכה היה בעברו ילד מוכה’; והשנייה – יצירת ערך מוסרי הנועד לתקן את המעוות. המחוקק המקראי התמיר את הסבל שעבר העם היהודי במצרים, בערכים מוסריים: ”כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גֵרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא יט, 34). העיקרון הוא כי דווקא על מי אשר חווה אלימות בבשרו מוטלת החובה למנוע את הישנותה.
לקטבים ההתנהגותיים- תוקפנות ומוסריות - יש שורש משותף בנפש האדם שהינו השאיפה הקיומית להגברת העוצמה האישית לנוכח ריבוי ה”אחרים”. הדרך הראשונה פועלת באמצעות יצריו החייתיים, בבחינת ”כל דאלים גבר”. ביטוייה השונים הם, למשל, צַיִד, גזל, שתלטנות, אפליה, ניצול כלכלי ורודנות. הדרך השנייה נבנית בצורכי השיתוף וביכולת התבונית-רגשית להתעלות מעל הדחפים התוקפניים כדי להשיג יותר דווקא בדרכי שיתוף. דרך זו מתבטאת בין השאר בזוגיות, בעבודת-האדמה (כנתינה על מנת לקבל תמורה), בדמוקרטיה, בקהילתיות וכו’. משמע, הקיום האנושי של הפרט למול זולתו נמשל למדרגות בהן ניתן לעלות יחד או להפיל האחד את האחר. מאבק פנימי זה בין יצר התוקפנות ובין הרצון הדיאלוגי-שיתופי מתחולל תדיר באדם ובחברה.

המצבים השליליים: מדרגות אל הרשע
כדי להבין את החשיבות הקיומית של ’מדרג האהבה’, יש להתבונן בתמונת תשליל ניגודית של מצבי תוקפנות. במדרגות היורדות נתפסת המציאות כמאבק מתמיד, בבחינת ”אדם לאדם – זאב”. הבטחת הקיום נעשית באמצעות השליטה על הזולת עד לחיסולו. דוגמה למדרגות היורדות של בני הבליעל (”בלי-יעל” במדרגות המוסר), היא תופעת שנאת היהודים. ההיסטוריון היהודי ראול הילברג כותב במבוא לספרו השמדת יהודי אירופה, כי ההיסטוריה של שנאת היהודים מתחלקת לשלושה שלבים. בשלב הראשון, המסר הוא: ”אינכם יכולים לחיות עמנו כיהודים”; בשלב השני: ”אינכם יכולים לחיות עמנו”; ובשלישי: ”אינכם יכולים לחיות”. משמע, בשלב הראשון התוקפנות מופעלת כלפי הזולת-האחר ככפייה תרבותית/דתית כדי לגרום לאובדן זהותו. לאחר שסומן כ”פחוּת” ביחס לקבוצת הרוב, נפתחת האפשרות להפילו למדרגה היורדת הבאה, ביישום חוקי אפליה נגדו. השלב השלישי הוא הפצת אידיאולוגיה קנאית השוללת את זכות הקיום של האחר ומלֻווה, במידת האפשר, בשלב רביעי שהוא הפעלת אלימות פיזית טוטאלית.
אומנם ”תעשיית המוות” הנאצית הייתה הקוטב השפל ביותר בתולדות האומות, אך היא לא היוותה ”פלנטה אחרת” (כהגדרתו של הסופר קצ’טניק), אלא אירוע פוליטי בו אידיאולוגיה קנאית וקיצונית הפכה שלטון לטוטאליטארי. כך, באופן אירוני, קבוצה הנושאת דגל של ”האידיאה העליונה המובילה לגאולה”, שואפת לרודנות בכדי להשליט על כל האחרים את ”התיקון המיטיב הסופי”. אידיאה קנאית כזאת עשויה להיות: אמונה בעליונות המוחלטת של דת/ או של תנועה אידיאולוגית – הקומוניזם/הפשיזם וכו’– מחק את המיותר, תרתי משמע!
ברם קנאות אידיאולוגית היא בעומקה הפסיכולוגי בעיקר הקצנה של אגואיזם בבחינת ”אני ואפסי עוד”. הכרה בשורש הנרקיסיסטי של הקנאות האידיאולוגית מבהיר את עומקו של מרכיב שנאת היהודים בנאציזם – לא רק היהודים נבחרו כקורבן, אלא גם היהדות. ההומניזם היהודי הוצב כסתירה קוטבית ל”אידיאל הגזע העליון”: ”המצפון הוא המצאה יהודית”, טען היטלר. אידיאל הגזע העליון, שהטיל את חיתתו על כל המרחב, חש מאוים רעיונית על ידי המוסר היהודי-נוצרי הטבוע בתרבות הדמוקרטית. ביסוד מוסר זה מונחת השקפה בדבר אחדות סמויה של הגורל האנושי, בבחינת ”כולנו רקמה אנושית אחת חיה”, הנמתחת מתביעת עזרה לחלש (גֵר, יתום ואלמנה) ועד לתביעת אהבת הזולת (”ואהבת לרעך כמוך”).
המאבק בין דרך ’הטוב’ המטפסת מעלה במדרגות המוסר לבין דרך ’הרוע’ שנתיבה יורד במדרון האנושיות, ממלא את דפי ההיסטוריה. אל מול פניה המשתנות של הכוחנות למיניה (צבאית / מדינית / מעמדית / כלכלית / סמכותנית וכו’), עולה האמת האנושית הבסיסית בדבר ההכרח לדאוג לכל ’נברא בצלם’, ובעצם, לכל יצור. בנפול הרודנות יוכרו ערכו ומעלתו של ההומניזם – כך כתב נתן אלתרמן בשירו ”ברד”: ”בכורי, בכורי, הבן, לא תוהו עוד. לא תוהו / גם כאן חוקים ברזל, לא נחקקו לתוהו. / אחר נפול מלכות מכס ועד עריסות / נגלים הם בהימוג עשן ההריסות”. התביעה לקיים את ’חוקי הברזל’ של ההומניזם היהודי קיבלה ביטוי בהגותו של הפילוסוף הדתי אמיל פקנהיים. לדבריו, למניין תרי”ג (613) מצוות היהודי, נתוספה לנוכח השואה המצווה התרי”ד (ה-614) - לקיים את אשר ניסה הנאציזם להשמיד, משמע – את המוסר היהודי ההומניסטי. כניגוד קוטבי לאלימות הנאצית, ההומניזם היהודי הִנו דרך של השתלמות-ערכית ליצירת חברה מיטיבה לכל פרטיה ולזולתה.

הרציונל של ’מדרג האהבה’
המצפן הערכי המסייע להבחין בין ’הרוע’ לבין ’הטוב’ הוא ההבחנה בין השימוש הנרקיסיסטי בתוקפנות לבין החתירה להרמוניה חברתית. ראוי לציין, כי בשונה מהמונח הרמוניה במוסיקה, שמשמעו צירוף של צלילים שונים המשתלבים בנועם לאחדות שאינה אחידות – הרי במקורו, המושג הרמוניה נושא מטען קיומי אמיתי: במיתולוגיה היוונית, האלה הרמוניה היא בתם של אל המלחמה ואלת האהבה. בדומה לכך, גם ’מדרג האהבה’ מציב זה כנגד זה את מדרון מדרגות התוקפנות, שהן חציית גבול האסרטיביות אל צד הכוחנות, ולעומתן – את המענה המרפא להן, כלומר, את האידיאות היהודיות-דמוקרטיות המהוות אבני-דרך לדיאלוג אסרטיבי בין הצדדים, כדרך התפתחות רוחנית.
המדרגה הראשונה ב’מדרג האהבה’ היא החירות, המבטאת את הריבונות והאוטונומיה של היחיד, כפרט או כחברה. ערך החירות, אשר ביהדות נעוץ ביציאת מצריים, נועד לממש את הפוטנציאל שבפרט תוך מאבק קיומי באלימות הטבועה במצבי תלות וכפייה. ברם, בלעדיות של ערך החירות עלולה להוביל ללבדיות, כדברי השיר ”חופשי זה לגמרי לבד”. הוצאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל האנושי אפשרית רק בשדה החברה. אך, לשם השתלבותו נדרש הפרט להתגבר על מגמת הצמצום שגורם האגואיזם, בהתחנכותו לראיית עצמו כשווה עקרונית לכל אדם אחר. במדרגה זו של ערך השוויון, מימוש ערך הצדק הוא תנאי הכרחי לחוויה של חיים חברתיים הוגנים, המאפשרים לכל אחד את צמיחתו, תוך מניעת מצבי עוול ואפליה כלפי אלה בעלי מיעוט הכוח החברתי. אך בכך לא די: האדם עשוי להכיר בשוויון הזולת, אולם, להתייחס בשוויון נפש למצוקתו או צרתו. מצב של ניכור עלול להתקיים גם בחברה חופשית ושוויונית. רק במדרגת האחווה מתרחשת התחברות פנימית בין בני החברה. זהו המקום של יישום החובות המוסריות וה’מצוות שבין אדם לחברו’. ערך האחווה, התובע ההתייחסות לאחר כאל אח, מעצב תודעה פלורליסטית שהינה מקוטבת לקנאות אידיאולוגית. זאת עלולה להתדרדר לרודנות הפוקדת אף על הרג אחים במידה והם סוטים מ”דרך הישר”, כגון בפרשת ’עגל הזהב’. מדרגת האחווה, ששיאה בזוגיות המופתית של ”אני לדודי ודודי לי”, היא תנאי למדרגת ה’אהבה שאינה תלויה בדבר’. מדרגה עליונה זאת, מגולמת ביכולת ההענקה הטבועה בהורות, ומתבטאת בנתינה בלתי-מותנית בתמורה. זוהי מדרגתה של ’העילית המשרתת’ (בדמותם של מנהיגים כמו א”ד גורדון, הראי”ה קוק ויאנוש קורצ’ק), אשר מסורה כליל למשימות הצמחת הפרט והחברה. מדרגה זאת מקוטבת לאהבה הנרקיסיסטית המאפיינת רודן, המאדיר את עצמו ומטפח את סגידת העם אליו באמצעות דיכויו. מכאן גם, הניגוד הערכי הקוטבי שבין שלטון דמוקרטי לשלטון טוטאליטרי-קנאי, באשר ”ערכיו העליונים” של האחרון – שבח המלחמה, היררכית-שלטון, דיכוי ה’אחרים’ – בזויים במדרג הערכי של הראשון.

אתגר המשפחה ’הטובה דיה’ כמודל לחברה ראויה
התפתחותו האישית-ערכית של הפרט מגיעה לשיאה במדרגת האהבה ההורית בה מתחדש מעגל החיים. אדם בא מן החברה, צומח מתרבותה, תורם לה, ובאהבה הוא יוצר ומטפח את הדור הבא. אהבה אפשרית רק בין פרטים חופשיים, הרואים עצמם שווים למרות שונותם האישית, בעלי זיקה הדדית ומחויבות לנתינה וטיפוח. תנאים אלה מתקיימים – כלשונו של הפסיכולוג ויניקוט – במשפחה ”טובה דיה” לסוגיה. ואילו אהרן דוד גורדון, ממייסדי זרם ’הציונות הרוחנית’, היטיב לקשור בין יצרי האדם ואופני המפגש החברתי לבין המשפחה כמודל לחברה הראויה: ”כל מה שמבוקש בסדרי חיים ציבוריים חדשים, בצורות חיים חדשים, הוא – לסדר את החיים הציבוריים סדר כזה, שאישי הציבור יהיו נוגעים זה בזה ומשפיעים זה על זה בצידיהם החיוביים, זוהי הצורה המשפחתית או הרוח המשפחתית של החיים הקיבוציים.”
מדוע המרקם המוסרי המצוי במוסד המשפחה, מתקיים אך לעתים נדירות במישורים החברתיים? מובן, שככל שגדל המרחק החברתי בין יחידים או בין קבוצות מעומתות, גוברת הנטייה להשתמש בתוקפנות כדרך להשגת עוצמה או הכרעה בקונפליקט. די אם נשווה את כוח ההרס האדיר שיצרה האנושות לעומת מיעוט המסגרות המיועדות לטפח אמפתיה לזולת. בנוסף לכך, תופעות פוליטיות בולטות בהיסטוריה מצביעות על נטייה אנושית לדבוק בערך-על מרכזי אחד ולדחות אל השוליים את הערכים המשלימים: ערך-העל המרכזי בקפיטליזם הוא החירות, בקומוניזם – השוויון, ובפונדמנטליזם הדתי – האחווה. (כיתות פונדמנטליסטיות נושאות שמות כגון – ”האחים המוסלמים” ו”בני הכפר”). בקיומם הנבדל של ערכי-העל, בניתוקו של ערך אחד ממשנהו, נקרע השדה המאזן בין המרכיבים החיוניים ובתוך כך – מתרחב מעגל הסבל החברתי.
בהקשר פוליטי זה, ראוי להזכיר כי המודל הראוי ל’מדינת היהודים’, שהיה לנגד עיני מייסדיה, הוא המדינה הלאומית-סוציאליסטית האירופית. שיטה מדינית זאת, חותרת לאזן בין צורכי הפרט לבין צדק חברתי בגישה של ’מדינת רווחה’. ברם, במדינת-ישראל, מאז הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים, מתרחשים תהליכים בכיוונים אחרים: המדיניות הכלכלית שינתה את כיוונה בהשפעת הניאו-קפיטליזם; אמונה דתית-משיחית השתלבה באגואיזם לאומי; ובהעדר חזון לאומי משותף – נפרם העם למגזריו. התוצאה היא שהתחושה הלאומית האותנטית של ערך-עצמי שלוותה את הקמת המדינה, הולכת ומתפוגגת עקב סטיית החברה מעקרונותיה ב’הכרזת העצמאות’.

חינוך הומניסטי-לאומי להעלאת התודעה החברתית
בכך נסגר מעגל הדיון. מסה זו פתחה בהכרזת קיומה של זהות ישראלית אשר נתגבשה בהגות הזרם הציוני-רוחני, ואשר קיבלה ביטוי מודגש בהכרזת העצמאות. חלקה השלישי של ההכרזה מאפיין באמצעות מקבץ ערכים אלה – חירות, צדק ושוויון, אחווה ושלום - את זהותה הראוייה של המדינה. סולם ערכי-העל מכוון לבנין חברה מיטיבה, כאלטרנטיבה לדרך חברתית כוחנית, העלולה להתדרדר ברשעתה עד לרודנות. מקור המדרג להתפתחות הרוחנית הינו ב”משפחה הטובה דיה” – בתא החברתי הראוי להוות מודל לחברה המשלבת פלורליזם בקהילתיות.
זהות לאומית זאת נתהוותה בעת-החדשה על בסיס ערכי ההומניזם היהודי בין שתי מערכות ערכים: היהודית והדמוקראטית. שותפים לדרך זאת היו הוגים המזוהים הן עם הציבור החילוני והן עם הציבור הדתי. כך, לדוגמה, בתחילת המאה שעברה, בפרדסי רחובות, שוחחו הידידים החלוץ אהרן דוד גורדון והרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה) אודות הקרבה שבין השקפותיהם. על כן, יש בכוחו של ההומניזם היהודי כחזון לאומי ליצור מכנה משותף ’למרכז הנשכח’ המורכב מהישראלים החילונים והדתיים שבין הקצוות.
השאיפה למימוש חזון זה מועצמת בטיפוח תודעת-השואה כסמל למגמת האלימות האכזרית הקיימת במציאות. כשם שהמוסר המקראי נוצר כאנטיתזה לדיכוי והשעבוד במצריים, כך, יכול גם המוסר הישראלי להתפתח כאנטיתזה לנוראות השואה. מבחינה זו, ראוי לה לזהות הישראלית-ערכית להתוות את הדרך לעילויו של האדם בחברה הפתוחה.
אולם, דווקא לנוכח הצלחתה של המהפכה הציונית, לא הונחלה לדור המדינה מורשתה ההגותית-רוחנית. במדינה פרי יצירתה, לא נמצאה דרך התחנכות ערכית-לאומית מוסכמת ולא הוצב חזון לאתגר החדש – מדינה יהודית-דמוקרטית. האם לא ראוי, אפוא, שהחינוך הממלכתי יחנך לאור ’מדרג האהבה’ הגנוז בהגותה של הציונות הרוחנית?

(הערה: מאמר זה הוא תקציר הפרק המסכם בספרי ”הומניזם ישראלי – מציונות רוחנית לליבה ישראלית” העתיד לראות אור השנה בהוצאת מופ”ת).
 

ד”ר ראובן גרבר מרצה במכללת דוד ילין ובסמינר לוינסקי לחינוך.


דירוג המאמר:

תגיות של המאמר:

 צו פיוס


 


מאמרים נוספים מאת צו פיוס
 
ירושלים של זהב או של אור / מתי הורוביץ
מזה שנים אני מתפלא מדוע הפך "יום ירושלים" ליום שמחה דתי-ימני-לאומי, בעוד שירושלים שייכת לכולם - לכל החפצים בערכי צדק ושלום בעולם.

רדידות השיח הציבורי / אלחנן הורנמן
רבות הטענות על כך שהשיח הציבורי בישראל רדוד. בעיניי, הסיבה העיקרית לכך נעוצה בזה שקשה למצוא אנשים שיבחנו את הנושאים לעומק לפני שהם מביעים דעה.

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
14/04/11 | צדק חברתי
לעזאזל. לפעמים הדעת פשוט לא מסוגלת להבין מדוע ממשלה יהודית בארץ ישראל מקבלת החלטות כאלה. קבוצה של שרים, חרדים ברובם, הנלחמים חדשות לבקרים על שמירת הצביון היהודי של המדינה בנושאים של שבת וכשרות, מפרה בבוטות ובנבזות את אחד מחוקי התורה הברורים ביותר. כיצד ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית, מעיזה לסלק 400 ילדי עובדים זרים בחזרה לארצות המוצא של הוריהם, שהם עצמם מעולם לא גדלו בהן, ישראלים לכל דבר, שכל חטאם הוא בכך שהוריהם לא החזיקו באישור עבודה חוקי בזמן הוצאת 'פסק הדין' הדרקוני, ובכך שטרם מלאו להם 18 שנים.

לשאלה איך אתה עושה שלום / טל פרי
21/03/11 | מוסיקה
ברמת העיקרון אני חושב שזה מאוד נלוז לצטט שירים כדי להגיד אמירה עמוקה. לטעמי זה מעיד על דלות כושר הביטוי והעדר מקוריות המחשבה.

בחרתי לצטט את השיר הבא כי כבר כחודש שאני מתעסק בזהות שלי כיהודי, אומר לעולם ומגלה לעצמי שאני מבולבל, ונדרש לשאלה מה זה קשור לצו פיוס.


שתי מדינות לשני עמים / טל פרי
02/03/11 | זהות
שוחחתי היום על השאלה מדוע פחות אנשים מגיבים לדבריי לאחרונה. אני סבור שזה כי לאחרונה נמנעתי מלהשמיץ דתיים. הגעתי למסקנה הזאת תוך כדי שיחה, והמשכתי ואמרתי, בלצון, כי אולי כדאי שאחזור להשמיץ דתיים, הרי זה הדבר הנכון לעשות. בן-שיחי הסכים שהרי באמת הם ראוים להשמצה. אפשר לדוגמא לדבר על "דב ליאור".

מי שמאמין לא מחרטט / לינוי בר גפן
06/02/11 | זהות
מיהו חילוני? מי שמקפיד לאכול טרף אבל מתפלל בשעת מצוקה? ואולי מי שמדליק סיגריה מנר השבת? ומיהו חרדי? כל מי שמכריז על עצמו כזה או שמא הרב שלו? לינוי בר גפן תובעת אחריות בהגדרות.

שנה מכה / יונתן יבין
10/01/11 | אקטואליה
2010 לא באמת הייתה שנה נפלאה או מזעזעת. כמו שלא תהיה גם 2011. ובכל זאת אנחנו מרגישים צורך לסכם את העבר ולייחל לעתיד. כאילו שמישהו מרגיש בכלל את חילופי החודשים. יונתן יבין סופר לאחור

כאן גרים בכיף / עינת ברזילי
12/12/10 | דת ומדינה
מקסים ואלינה סרדיוקוב יתחתנו בעזרת השם ובעזרת בג"צ. אבל יש עוד אלפי גרים בארץ שרבנים מקומיים מסרבים לרשום לנישואים מטעמי עליונות על הממסד הדתי – ציוני. זה הזמן לרפורמה

צל ואור בירושלים / עו"ד יובל אלבשן
05/12/10 | אקטואליה
מעשה בדירת עמידר בירושלים, שהמוסדות המטפלים חסמו את חלונותיה ומנעו ממנה אור. החושך, לפעמים פירושו אטימות.

זהות יהודית במאה ה-21 – מה זה בכלל?
25/08/10 | דת ומדינה
תוהים מהי מבחינתכם זהות יהודית במאה ה-21? לכל ישראלי יש את התשובות שלו: יהיו שיגידו כי זהות יהודית היא ציון החגים היהודיים; אחרים יטענו כי זהות יהודית הינה שמירת כל מצוות התורה; ויהיו גם כאלה שיאמרו כי זהות יהודית היא לגור בארץ ולשמור על הפולקלור היהודי מבית אימא. יהדות היא אפוא מגוון נרחב של תשובות לשאלות בסיסיות.
     
 
שיווק באינטרנט על ידי WSI