רובנו חוגגים את חגי ישראל, צמים ביום הכיפורים, מסבים לשולחן הסדר, מדליקים נרות בחנוכה, עולים לתורה בגיל בר מצווה ועוד. אצל רוב אזרחי ישראל היהודים, אורח החיים היהודי משתלב בחייהם גם אם הם אינם חובשים כיפה. מבחינת יהודים רבים בישראל, דתיים אינם שונים מהותית מאחיהם החילוניים. הם פשוט מקפידים יותר, או שומרים על יותר מצוות. יחד עם זאת, קורה לא אחת שהמתח בין דתיים לחילוניים בישראל שובר שיאים חדשים.

למרות הפער המסוים שקיים מבחינת תפיסות עולם, מנהגים וקונבנציות חברתיות, דתיים בישראל הם חלק מלא מן החברה הישראלית. רובם ככולם משרתים בצה"ל, עובדים בעבודות שאינן שונות מהותית מאלה שעובדים בהם חילוניים וחווים חוויות רגשיות ותרבותיות שאינן שונות בהרבה מאלה של יהודים שאינם חובשים כיפה. הפופולאריות האדירה שצברה הסדרה "סרוגים" שעסקה בחיי יהודים דתיים המחישה כי המרחק בין חיי שמירה על תורת ומצוות לחיים שאינם כרוכים בכך איננו כה גדול.

דתיים מכירים, כמו יהודים חילונים, שומרי מסורת וחרדים, שיש בין כל אזרחי ישראל היהודים שותפות גורל. דתיים מעורים בכל אורחות החיים של מדינת ישראל ואין שום תחום בישראל – פוליטי, תרבותי, כלכלי – שבו אין ייצוג ליהודים חובשי כיפות. יתירה מכך, יחסם של דתיים למדינת ישראל הוא יחס של אתחלתא דגאולה, כלומר, תחילתה של הגאולה. לכן, רב המחבר על המפריד בין שומרי מצוות לכאלה שאינם מקפידים על שמירתן.

כדי לשמור על אחדות בין דתיים לחילוניים, עולה צורך בהבנה הדדית – האחד את צרכי האחר. בחיפה, למשל, מתקיים בכל שנות המדינה מודל של נסיעת אוטובוסים בשבת ובד בבד סגירת השכונות הדתיות לתחבורה ציבורית. כאשר יש רצון טוב, שם נמצא הפתרון. רוב היהודים בישראל – דתיים וחילוניים כאחד – רוצים בשמירה על צביון יהודי ודמוקרטי של המדינה. אם נתחיל לחפש את המכנה המשותף בין שתי האוכלוסיות, נראה כי הפערים הם לא רק קטנים למדי אלא שמתוך הסכמות הדדיות ניתן לייצר אורח חיים המכבד את אמונת האחר וצרכיו – דתיים וחילוניים כאחד.