בודאי חשבתם לא פעם או נתתם דעתכם על ה"הקפות" שנערכות בשמחת התורה, כאשר קוראים את פרשת "וזאת הברכה" הפרשה החותמת את חמשת חומשי התורה.

האם ברור לכם היטב מה פשר שמחה זו, המקיפה את כולם?

שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק ספר תורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות – ועם אותו ברק של אור בעיניים?
בודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. אותו ספר המהווה תשתית לחוקת האומה, הספר המהווה מעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא.

ובכל זאת, דומה כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית – מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההיגיון המקובל.
הבא ננסה להיזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמעתם או אולי ראיתם אי פעם ריקודים דומים לאלה עם, להבדיל, "הקוראן" או "הברית החדשה" ביד?( אסתפק גם בתמונות אבל לא פוטו מונטג'). גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמי "קדושים" ובתמונות "טהורים".

האם זכור לך מראה המון מוסלמי משולהב החובק את הקוראן, בעת מצעדיו הדתיים באחת מבירות "הקודש"?
וודאי לא תמצא שמחת המונים בארצות הברית עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות ואת העשירה במדינות תבל.

והנה ראו איזה פלא אצלנו, בכל קהילה יהודית בעולם, תהא זו בתל-אביב או במאימי ביץ, ביוהנסבורג או במוסקבה, בבואנוס-איירס, במרקש ובטיפליס שבגרוזיה, בבייג'ין, ניו דלהי, צנעה, ברטיסלאבה..... ובעצם איפה לא?

היכן לא תפגוש ביום זה "שמחת תורה" את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים, מעגלים מעגלים והוא ספר התורה נמצא בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מלהכיל את כל הבאים, אזי רוקדים בחצרות בתי התפילה ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים. כך לשמוח עם גווילי קלף?!

גם בעבר ימינו כך היה. גם בעבר האפל, בשעות המצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל לא יאמן. גם בתקופת גשם האסונות שניתך על עמנו בדור זה. גם אז רקדו ושמחו עם ספר התורה. קרא בספרי הזיכרונות מן השואה, כיצד חגגו החוגגים חג זה בגטאות, ביערות ובמחבואים. ואפילו – במחנות ההשמדה.

האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר?!
והדבר המופלא והמיוחד מכל הוא: שחג שמחת תורה בכלל איננה מצווה. חג זה איננו כתוב בתורה. לא נדרש על ידי הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד.

חג זה הומצא על יד ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום "גמרה של תורה". ביום, בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה במחזור קריאה שנתי, ומתחילים מיד במחזור קריאה מחודש מ"בראשית". זהו אפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המהפכה אי שם במעמקי נשמת העם.

הוסיפו נא לפליאה לתדהמה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו רוקדים הרוקדים – והשאלה תגדל שבעתיים:
הבא ונחשוב לרגע על תרי"ג המצוות הכלולות בספר התורה, התובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. הבא נזכור כי ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות לכל צורותיה, באשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה אותו על כל עמי תבל. אכן כן, גם קללות נמצא בספר הזה, זו התוכחה האיומה, המודיעה על סבל, צרות וייסורים אם יפר עם ישראל את הברית עם אלוקיו. ואם נעצור לרגע ונזכור את כל אלה, האם לא תגדל השאלה עשרת מונים? כלום ראינו מימינו אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות של מס הכנסה? (הרי האדם הראשון שיעשה זאת ישלח לאשפוז כפוי) וזו ממש דוגמא חיוורת!
התשובה טמונה במלה אחת ויחידה,  מילה יחידה ומיוחדת במינה הכוללת ארבעה אותיות, מילה המהווה את סוד כל העניין והיא: "א-ה-ב-ה"
כך מצאנו בגמרא במסכת סוטה דף כ"א: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח) – "אהבה זו תורה".

אמרה זו קולעת אל לב לבו של הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. מילה זו מסבירה לאדם המחפש פשר לשמחת תורה של היהודי יוכל לתת לה ביטוי ולהסבירה רק בשפת האהבה, בהגיונה ובמושגיה.

שפת האהבה היא שפה מיוחדת במינה בין שפות העולם. מקורה של האהבה לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".
כמו שקרה לאדם הראשון.
האלוקים, כפי שמסופר בספר "בראשית" בפרק ב', ערך לאדם תצוגה של בהמות וחיות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם, כשהתייצבה לפניו – אחרי התרדמה – חווה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם – עצם מעצמי".
ב"זאת הפעם" גלומה גם אהבת היהודי לתורה!

ב"זאת הפעם עצם מעצמי" אנו שומעים את המילים הבאות:
"בלעדיה אני חסר שלימות, בודד, בלא מנוחה, בלא כיוון ודרך. אני – לא אני. עתה, "זאת הפעם" מצאתי את עצמי. אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דווקא "היא" ולמה בדיוק – "זה".

התורה היא, היהודי עצמו!. בלשון הנביאים, חז"ל ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – האדם. היא המרווה לצימאון רוחו. היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה, על ידי כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים בגטאות מלחמת העולם השנייה. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מאשר ספר מעצב, פרקים בעבר העם או קודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא החיים עצמם, חיים כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם – לא הם. ועל כן, יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה, השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בלבותיהם, אך הפורצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

רגש אהבה ושמחה זה מאחד את כל לומדי התורה, ואת כלל עם ישראל בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמינו לפני אלפי שנה וכך יאמרו זאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין התרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן – אמת היא. בכל מקום, בכל מצב ובכל דור, אחד הוא רגש זה:
אהבה – של "זאת הפעם".

שנזכה כולנו לאהוב באמת להיות חלק אמיתי ומשמעותי בשרשרת הדורות המפוארת של עם ישראל, בבריאות באושר ובעושר עם רוב נחת ובריאות ועם הרבה הרבה דבש בנשמה, חג שמח.