מספרים שבשנות השלושים, רבי יצחק מאיר הכהן מראדין – "החפץ חיים", מגדולי הרבנים באותה העת, קיבל מכתב מחייל יהודי שגויס לצבא הפולני.
החייל סיפר, שהוא הוצב ביחידה מרוחקת שלא קיימים בה חיילים יהודיים, לא שירותי דת, לא מזון כשר ובלתי אפשרי לשמור שם שבת או כל מצווה אחרת. השאלה שלו אל החפץ חיים הייתה: איך אני יכול להישאר יהודי שומר מצוות, בשממה רוחנית כזאת?

תשובתו של החפץ חיים הייתה מדהימה: "אם אתה לא יכול לשמור שבת או כשרות, להתפלל או לשמור מצוות, אל תתייאש. אין שום דבר שאתה חייב לעשות. אבל, בכל פעם שיש לך רגע פנוי דבר אל האלוקים, ובכל פעם שאתה מדבר אל האלוקים, פנה לכיוון מזרח. למה למזרח? כדי שתכוון את מחשבותיך לירושלים. ובכך שתעשה זאת, תחבר את עצמך אל העם היהודי ואל האלוקים. למעשה, בכל פעם שיהודי פונה לעבר ירושלים בתפילה - אז הוא (או היא) נמצאים בירושלים." היהודי אולי לא נמצא בירושלים - אבל ירושלים תמיד נמצאת בתוכו.
לשנה הבאה בירושלים...

רוב היהודים חוגגים את ליל הסדר בדרך זו או אחרת, ושומרים את יום הכיפורים. הרגע הדרמטי ביותר בתפילת יום הכיפורים מגיע, כשהיום כמעט ומגיע לקצו. בסיכומו של היום הקדוש ביותר, נשמעת תקיעה ארוכה של שופר, המלווה ב"לשנה הבאה בירושלים." אותן מלים של תקווה נאמרות גם בסופו של ליל הסדר. וזה לא במקרה.

עבור יהודים רבים, טקס הנישואין מזוהה עם אמירת הפסוק המפורסם: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ואז, החתן שובר כוס כאות לצער, כך שאפילו ברגעים המאושרים ביותר, נזכרים בני הזוג החדש בחורבנם של ירושלים ובית המקדש. הדבר עולה בקנה אחד עם הפסוק הבא: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בתי כנסת ברחבי העולם נבנים כשהם פונים לעבר ירושלים. נשאלת השאלה, מדוע מושם דגש רב כל כך בחיינו על זיכרון ירושלים?

עבור העולם בכללותו - נפתחת ההיסטוריה של ירושלים, בכיבושה על ידי דוד המלך.

עבור העם היהודי, ירושלים היא מקום בריאתו של האדם, וירושלים היא העיר בה התפללו אברהם יצחק ויעקב - העיר שנבחרה על ידי האלוקים להזרים הכוונה ורוחניות לכל המין האנושי. ירושלים היא השער, דרכו עולות השמיימה תפילותיהם של כל בני האדם וירושלים היא המקום בו השכינה, הנוכחות האלוקית, מורגשת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.
שאלות רבות מתעוררות אצל היהודי הממוצע:

• מהו מקור ייחודיותה של ירושלים?

• מדוע ירושלים היא העיר היחידה שנזכרת בתפילותינו?

• מהו מקור קדושתה, המסתורין שבראשיתה?

• מדוע יכול מקדש האלוקים לעמוד דווקא בנקודה זו ולא בשום מקום אחר?
 
• מדוע ירושלים מהווה מושא לרגשות עמוקים כל כך, של אומות כה רבות מסביב לכדור הארץ?
 
• מדוע יש חשיבות רבה כל כך לבית המקדש?
 
• איך יכול יהודי להרגיש, שעולם בלי בית המקדש בירושלים, הוא עולם מנותק ועזוב?

• מי שיבקר היום בירושלים, יוקסם מיופייה, משטחה הנרחב, מאוכלוסייתה הצומחת במהירות, מאלפי לומדי התורה שבה ומהישיבות הרבות שבתוכה. ירושלים שוקקת חיים יהודיים ואנו מוצאים בה יותר קדושה, מאשר בכל נקודה אחרת על פני תבל. מדוע, אם כן, אנחנו עדיין מתאבלים על חורבנה?

נוכל למצוא את התשובה לשאלות האלה בשלוש התפילות היומיות שלנו על ירושלים. במשך 2,000 השנים האחרונות, יהודים התפללו "ברוך אתה ה', בונה ירושלים". מלות הברכה הזאת, המדברת בלשון הווה, נאמרו במשך 2,000 שנות הגלות, אפילו כשירושלים עמדה חרבה ושוממת. מדוע?

התלמוד הירושלמי במסכת יומא (פ"א ה"א) אומר דברים מפליאים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" - ההסבר פשוט. כשאנו מתאבלים על בית המקדש, אנו לא מתאבלים על המבנה שחרב לפני 2,000 שנה. האבל שלנו מתייחס, לאי הצלחתנו בדורנו-אנו, להקימו מחדש. בית המקדש ייבנה, כשיהיו מספיק יהודים שיחליטו לשנות את אורח חייהם. מתי יבוא המשיח?

כמו שאומרת התורה "היום, אם בקולו [קול ה'] תשמעו".
ירושלים היא ליבם הפועם של החיים היהודיים. היא, פשוטו כמשמעו, בבת עינו של העולם. היא הנקודה עלי אדמות, שבה נוכחותו של האלוקים מורגשת ביותר ומרוכזת ביותר. מירושלים תצא הגשמת התכלית האנושית והגאולה המוחלטת. בירושלים ימלוך המשיח - ומשם הוא יביא צדק ואהבה לעולם שסוע.
למרות שירושלים המודרנית נבנתה מחדש והיא עיר יפהפייה, אנחנו עדיין מתאבלים, משום שליבה ויסודה עדיין מונחים בהריסותיהם. כשאנו מדברים על ירושלים בתפילותינו, אנו מדברים על המקדש ועבודתו, על הנוכחות האלוקית הברורה בקודש הקודשים, ועל הגשמת חזון שיבת מלכות ה' לירושלים - ולעולם כולו.

מדוע אנו זקוקים לבית המקדש?

באיזו מידה היהודים של היום, מתאבלים בפועל על חורבן בית המקדש בירושלים?

החיים שלנו כל כך עשירים, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, אנו כה מרוצים מהמשפחות שלנו, מהבתים שלנו, מהעסקים שלנו, מההנאות ומההצלחה שלנו, עד שחורבן בית המקדש לפני 2,000 שנה הופך להיות במידת מה דבר מרוחק, שמטריד אותנו רק במידה מוגבלת. מעט אנשים מתאבלים באמת על המקדש. מעטים עוד יותר מרגישים באמת את העדר השכינה - הנוכחות האלוקית. לכל השאר קשה לדמיין, מה יתווסף לעולם כשייבנה שוב בית המקדש על הר הבית בירושלים והנוכחות האלוקית תורגש באופן מוחשי.

באחת הקינות שאנו אומרים בתשעה באב מידי שנה, הפייטן המפורסם רבי אלעזר הקליר, (מי היה רבי אלעזר הקליר? - פייטן ארץ ישראלי בן התקופה הביזנטית. שחי במאה השישית, מוצאו ותקופתו של הקליר היו שנויים במחלוקת. בימי הביניים היו שסברו שהוא מתקופת התנאים וזיהו אותו עם התנא רבי אלעזר בן שמעון עליו נאמר במדרש כי היה דרשן ופייטן (לגירסה אחרת התנא רבי אלעזר בן ערך), היו שאמרו אפשרות נוספת שהוא חי לאחר חיתום התלמוד הירושלמי.   בתקופת ההשכלה נטו לאחר את זמנו, וסברו שהוא בן המאה העשירית או האחת-עשרה באיטליה. עם גילוי גניזת קהיר ובה אוסף גדול של פיוטיו התאפשר תיארוך מבוסס יותר. העובדה שבפיוטיו יש אזכורים לשלטון הנוצרי בארץ ישראל אבל אין אזכורים לכיבוש הערבי בשנת 635 לספירה, מצביעה על כך שחי במאה השישית או תחילת השביעית, אך בכל מקרה לא לאחר הכיבוש הערבי. בחלק מהפיוטים חתם בראשי השורות (אקרוסטיכון) בשם עירו "קרית ספר", שעל פי הסברה היא טבריה, שהייתה בזמן ההוא מרכז לחכמים ולסופרים.) רבי אלעזר הקליר מקונן על חסרונם של בית המקדש והנוכחות האלוקית. ואז הוא שואל את השאלה הבאה: "ועתה, מה לי פה?" הקינה הזאת מלמדת אותנו, שגם המקדש וגם התורה עומדים על עיקרון שנמצא בעולם הזה - "פה".
התורה מזכירה לנו שוב ושוב "לא בשמים היא [התורה], כי קרוב אליך הדבר מאוד". המסר של רבי אלעזר הקליר הוא, שלא חייבים לטפס עד לשמים כדי למצוא רוחניות. עכשיו, לאחר שהתורה נתנה, אפשר למצוא את האלוקות והרוחניות כאן, על פני האדמה, והם נגישים לכל מי שחפץ בהם.

בספרו המפורסם של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי", נשאל החכם היהודי על ידי מלך כוזר: "רואה אני שדתות אחרות מבטיחות לעובדיהם, שכר גדול יותר מדתכם (בעולם הבא)". החכם משיב, שלדתות האלה אין ברירה, אלא להדגיש את העולם שלאחר המוות. בדרך זו, אף אחד לא יוכל להכחיש את הדברים שהם אומרים. זאת משום, שיש כל כך מעט דברים שהם יכולים להציע בעולם הזה. התורה לעומת זאת, לא צריכה לעכב את הבטחותיה לעולם הבא. היא מדגישה את העולם הזה, משום שיש לה כל כך הרבה מה להציע בו. מסיבה זו היא יכולה להרשות לעצמה, להמעיט בדברים על העולם הבא. התורה מעודדת אותנו להשיג שלמות בעולם הזה וליצור את מלכות ה' כאן. היא מדגישה בבירור את התפקיד שניתן לנו משמים: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", פה, בעולם הזה.

לא יכולים להיות אתגר או הבטחה גדולים יותר. במידה רבה, בית המקדש הפך את האתגר הזה להרבה יותר קל להשגה ולהבנה. לכל מי שנכנס לבית המקדש היה ברור, שההגשמה לכמיהותיו הרוחניות אפשרית כאן, בעולם הזה. במקדש היית יכול להרגיש את נוכחות השכינה. חז"ל חזרו והזכירו, שקיום המקדש מעיד על נוכחות השכינה בעם ישראל (לכן נקרא משכן ה' בשם 'משכן העדות'). פה יכולים להימצא ולהתגלות חלומותיו, שאיפותיו ותקוותיו של האדם. פה יכול אדם המוטרד ונרגז מעברות וחטאים, להשתנות. המודעות לנוכחות האלוקית בבית המקדש בירושלים, הייתה עזה ועמוקה כל כך, שאיש לא היה יכול להתכחש לכוחה.

כאשר הוחרב בית המקדש, השכינה הייתה "כציפור בודד על גג", נעה בחוסר מנוחה "כגר בארץ". כפועל יוצא מכך, נגזל מאתנו המקום היחידי בעולם, שבו הנוכחות האלוקית ונסיו היו גלויים ונוכחות השכינה הייתה כה ברורה. ידיעה נפלאה זו, שהמציאות כולה נמצאת פה, נלקחה מאתנו.

ככל שהעמיקה הגלות, התנתקנו עוד ועוד מהמקור הרוחני והשכינה נראתה יותר ויותר מרוחקת. היום, רבים מאמינים, שהתקרבות לאלוקים דורשת לימוד אינטנסיבי של מיסטיקה יהודית, כמו הזוהר, לימודי קבלה וכתבי האר"י ז"ל. הם מאמינים, שכל מי שנבצר ממנו להתקדם בלימודים מעמיקים אלה, צריך לוותר על השגת קרבת אלוקים.

לא זו השקפת היהדות. להפך: יהודי שמכין ארוחה כשרה, שומר על הלכות נטילת ידיים לפני הסעודה, מברך בזהירות כל ברכה, אומר דברי תורה בזמן הארוחה, ומברך לאחר הארוחה את ברכת המזון בדיוק ובכוונה - השולחן שלו הופך להיות (כפי שכתוב במשנה) - "זה השולחן אשר לפני ה'".

למרות שהמשנה משתמשת בפסוק הזה וחז"ל אומרים, ששולחנו של כל יהודי יכול להיחשב למזבח, האדם הפשוט עדיין ישאל, "מה הקשר בין אלוקים לאכילה? האם הוא יתברך אינו מרוחק ומנותק מכל המעשים בעולם הזה?" היהודי הממוצע יתקשה להאמין, שאנו יכולים למצוא את השכינה כאן, בעולם הגשמי שלנו. תחושה זו של ניתוק, ריחוק וזרות, היא המשמעות הפנימית האמיתית של חורבן בית המקדש.

רבינו תם בספר הישר אומר, שלכל אדם יש "ימי אהבה" ו"ימי שנאה". כשאנו נמצאים במצב של "אהבה", כל מה שאנו עושים נראה כאילו נעשה ללא מאמץ. אבל כשהאהבה נעדרת, כל דבר הופך לעבודת פרך, ונראה כל כך קשה להשגה. גם במערכת היחסים שלנו עם האלוקים ישנם ימים של אהבה - ימים בהם אנחנו מרוצים מהחיים שלו ומהישגינו, ימים בהם לימוד התורה שלנו ושמירת המצוות מרוממים וממריצים. בימים האלה, אנחנו שמחים ומרוצים מהחיים שלנו. אבל, כאשר אנחנו מרגישים מנותקים מהאלוקים, כשהוא נראה רחוק, הכל קשה, ונראה כאילו כלום לא מצליח.

עיקר ההשתדלות שלנו בחיים, היא לחיות עם נוכחות האלוקים - לדעת שהוא נמצא כאן איתנו, שהוא נוכח בחיים שלנו, שהוא המקור האמיתי לאושר ולסיפוק שלנו. ברגע בו איננו מרגישים בנוכחותו, ברגע שאנו מרגישים שהוא לא מרוצה מאיתנו, הכל הופך שחור - אנחנו חווים את השפעות החורבן של בית המקדש. בניגוד לדרך החשיבה הפופולארית - כשאנחנו מקוננים על החורבן, אנחנו לא מתאבלים על חסרונו של הבניין המרשים, החורבן הוא היעדר הנוכחות האלוקית.

האתגר שמוטל על כל יהודי שחי בגלות, בתקופה בה אין בית מקדש, הוא ליצור את מקדש האלוקים בתוכו. מטרת בית המקדש הייתה לספק כוח השראה, שיאפשר לכל פרט להפוך להיות בית מקדש מעט. אנו מתאבלים על בית המקדש, כדי להראות את השאיפה שלנו ששכינת הא-ל תשוב לשכון בתוכנו.

האדם מורכב מגוף ונשמה, כשכל אחד מהם תלוי בזולתו. אנו חשים באופן אינסטינקטיבי, שהגוף שלנו מסוגל להגיב למחשבות רוחניות, למניעים רוחניים ולהשראות. מטרתנו להגיע למצב, שבו הרגישות שלנו לעניינים רוחניים, תהפוך להיות חדה כמו תגובותינו להנאה או לכאב גופניים.

באדם האידיאלי, גוף ונשמה, חומר ורוח, מתפקדים בתיאום ובהרמוניה. באדם כזה, הגוף והנשמה ממוזגים ובלתי ניתנים לפירוד. בעוד שאנשים מעטים בלבד מגיעים לרמה הזאת, חשוב שלכל הפחות נכיר את המטרה.

איך אנו הופכים לכוח של רוחניות? ממרקים את הפוטנציאל הרוחני: שמים דגש מיוחד על תפילה, על לימוד תורה, על שמירת מצוות, על רמה מוסרית, על חינוך נכון של הילדים, ועל יצירת סביבה תורנית נאותה בבתים שלנו. בדרך זו אנו משפיעים גם על האחרים. כשנצליח להגיע לשליטה בכך, ונקדיש את הזמן שלנו, את האמצעים ואת היצירתיות שלנו כדי לרומם ולנשא את עם התורה, אז נהפוך לכוח של רוחניות. כתוצאה ממאמצים אלו, נוכל לקרב את היום בו ייבנה מחדש בית המקדש.

כשנשב בתשעה באב על כיסא נמוך ונקונן על חורבן בית המקדש, נשים לב לעובדה, שהמלה "איכה" (איך) שבה נפתחת מגילת איכה, יכולה להיקרא, בשינוי קל של הניקוד, כמו: "אייכה?" - "איפה אתה נמצא?".

כשאנו מתאבלים על המקדש, אנו מתבקשים לענות על השאלה "אייכה?" איפה אתה נמצא מבחינה רוחנית, מה המקום שלך בשמירת המצוות? למה לא עסקת בלימוד התורה בצעירותך? מדוע שקעת כה עמוק בתוך הקריירה והשאיפות הכלכליות, על חשבון הצמיחה הרוחנית שלך? מה עשית כדי לפתח את הפנימיות האישית שלך?

בדור שלנו, האתגר הזה הופך להיות קצת יותר מורכב. הדור שלנו זכה לחוות את שחרור ירושלים והר הבית בכללה. האלוקים אומר לנו כביכול: "אתם נמצאים קרוב יותר מתמיד להגשמת המטרה הסופית, מאשר בכל זמן אחר ב-2,000 השנים מאז החורבן. מעולם קודם לכן לא העמדתי אתכם קרוב יותר למקום הזה, שמשך את הלב היהודי במשך מאות בשנים. ועדיין, כה הרבה יהודים מרוחקים כל כך מהמקום הקדוש הזה, עד שלא אכפת להם אם הר הבית שייך בסופו של דבר להם או לאחרים. אין להם שום מושג על דרך החיים היקרה, שהתורה מציעה להם. מה את/ה עושה כדי לעזור להם לגלות את המורשת הנפלאה והנשכחת ששייכת להם בזכות?"

לא כולנו חיים בירושלים, אבל ירושלים חיה בתוכנו. האתגר שלנו הוא להרחיב את ירושלים בתוכנו, כדי שירושלים ובניין בית המקדש יהפכו למרכזם הרוחני של כל היהודים ושל המין האנושי כולו.