אחר-הצהריים ביליתי עם בני בן הארבע, חברתו לגן, אחיה בן השנה ואמם בג'ימבורי. השעות עברו במהירות ובנעימים, תוך שאני משלבת בין תפקידי האימהי, חיי החברתיים וענייני המקצועי.
המקום בו בילינו, שהוא בהחלט טוב בסוגו, אינו שונה באופן מיוחד מאולמות משחק רבים ודומים לו, הפזורים ברחבי הארץ. מדובר באולם גדול, המרופד כולו במזרנים. מחצית איזור המשחק מותאמת לתינוקות, ובה בריכת כדורים, ומגוון אביזרי משחק רכים. המחצית השניה נועדה לילדים גדולים יותר, ובה מגוון משחקים ומתקניםמתנפחים המאפשרים טיפוס, החלקה קפיצה וריצה. מחוץ ל"חצר הגדולים" ובצמוד לה, בר ישיבה ולצידו כסאות.

מבט מהיר על הסובבים אותנו גילה תמונה מעניינת. התינוקות ששיחקו באזור שנועד להם, היו מלווים על-ידי הוריהם, שישבו על המזרנים בסמוך למקום בו שיחקו ילדיהם. באזור שנועד לגדולים, שיחקו ילדים רבים, אך הוריהם כמעט ולא נראו לצידם. הללו, ישבו בחבורות מחוץ לגדר, ומדי פעם תקשרו בהערות עם הילדים המשחקים. למען הסר כל ספק, אציין שבין המתקנים שנועדו לילדים הבוגרים יותר, היה מתקן מתנפח הכולל קיר טיפוס ומגלשה גבוהה למדי, "כלוב" משחק משולב, שבתוכו מתקני טיפוס, נדנדות תלויות, מגלשה גבוהה, ועוד. אלה הם מתקנים, שמחייבים השגחה צמודה, כאשר מדובר בילדים בגילאי 3-5 שהיוו כ 95% אחוז מן המשחקים בהם. נשאלת השאלה, מדוע הוריהם של הילדים הללו, לא היו לצידם בכדי להשגיח בעת ששיחקו? האמנם התנהגות זו שגויה?

כדרכה של התנהגות אנושית, ההסבר מורכב. אני מניחה, שרבים מבין הקוראים מזהים את התנהגותם בתיאור לעיל, ולכן אני גם מניחה, שתסכימו איתי שלא מדובר בהורים חסרי אחריות, שמזניחים את ילדיהם מול סכנות ברורות ומוחשיות.
מתוך התנהגות ההורים ניתן לזהות מספר תפיסות שגויות:

מי המשגיח?

במקומות בילוי שתוכננו ונבנו במיוחד עבור ילדים, אין אף אחד, פרט להורים, שתפקידו להשגיח על הילדים. אם תחפשו את האותיות הקטנות, תמצאו בכל מקום כזה שלט, האומר כי המשחק במתקנים מוגבל לילדים בגילאים מסויימים באחריות הוריהם ובהשגחתם. המפעילים במקום נמצאים על-מנת להשגיח על המתקנים, לא על ילדיכם.

זה מסוכן?

אולמות הג'ימבורי מרופדים במזרנים, סביב העמודים קשורים בד"כ ספוגים, מרבית המתקנים רכים. המקום כולו נראה רך, מרופד ובלתי מזיק, ובכל-זאת—הוא אינו נטול סיכון לילדים צעירים. התאמתם הבטיחותית של המתקנים לילדים צעירים, משמעה צמצום הסיכויים לאירועים מסוכנים והגבלת חומרת הפציעה במקרה פגיעה, אך אין בכך ביטול מוחלט של הסיכון. נכון, הילד שלנו רץ לעבר המתקנים בשמחה, הוא מנופף לנו לשלום באושר, מהקומה השנייה של ה"כלוב", אבל זה לא אומר שהמתקן בטוח לשימושו ללא השגחה. האם ראיתם באמת את כל המתקנים שהוא משחק בהם? ראיתם מה גובהו של קיר הטיפוס? שמתם לב לצפיפות הילדים הקופצים במתקן המתנפח ולגילם?

למי זה מתאים?

התבוננות על הורים וילדים בג'ימבורי שבו בילינו היום, העלתה בי מסקנה אפשרית ומעניינת. הורים לתינוקות, שבד"כ נמצאים בסמיכות לילדיהם, עושים זאת לא רק מכיוון שהתינוקות הקטנים זקוקים להשגחתם הצמודה, אלא גם מכיוון שבגיל הזה, קל יותר להשיג את שתי מטרות הבילוי בו-זמנית. התינוקות, שעדיין אינם מתרוצצים על שטח נרחב, נמצאים באיזור מצומצם יחסית, שמאפשר להוריהם לשהות בסמוך להם ובסמיכות להורים האחרים, שאיתם הם גם יכולים לנהל שיחה באותה עת. כאשר הילדים גדלים, ומתחילים להתרוצץ, מתקיימת הסתירה בין ההשגחה הצמודה והבילוי ההורי. הורים לילדים בגיל הביניים שבין שנה וחצי עד שנתיים וחצי, כאשר הילד כבר מתרוצץ, אך עדיין אינו עצמאי באופן ברור, נמנעים לעיתים קרובות מבילויים מסוג זה. כשהילד גדול יותר, ולתחושתם של ההורים, עצמאי דיו למתקני הג'ימבורי, הם חוזרים לסוג הבילוי הזה, הפעם כצופים מבחוץ.

ומה אתנו ההורים

כאשר אנחנו הולכים לבילוי משותף עם ילדינו במקום מסוג זה, אנחנו משלבים שתי מטרות ראויות אך לעיתים מתנגשות: מצד אחד- הילדים מבלים ונהנים, מצד שני- ניתנת לנו האפשרות למנוחה יחסית. זהו אחר צהריים, שבו איננו נדרשים לשעשע את הילדים, לא נצטרך לסדר אחרינו בתום המשחק, ויש לנו גם הזדמנות לפגוש הורים אחרים שמצבם דומה. אין בכך כל פסול, אבל כמו תמיד, סדר העדיפויות צריך להישמר: בטיחות הילדים קודמת לבילוי המבוגרים.

אז איך קורה שאנשים מבוגרים ואחראים בד"כ, שהולכים לבלות עם ילדיהם, שאותם הם אוהבים יותר מכל דבר אחר בעולם, מתנהגים בפועל באופן שלמתבונן מהצד עלול להראות כאילו כוס הקפה ו/או השיחה עם החבר/ה חשובות להם יותר מבטיחותם של ילדיהם? התשובה פשוטה: כי אנחנו אנשים. אותה אנושיות שבזכותה אנחנו אוהבים כל-כך את ילדינו, גורמת לנו לעיתים לקבל החלטות שגויות . הפתרון, כמו בכל התנהגות אנושית אחרת, הוא ללמוד מן השגיאות: להבין איפה אנחנו קוראים את המציאות באופן לא נכון, באילו נסיבות אנחנו מקבלים החלטות שגויות, לדעת שגם בסביבה הידידותית ביותר, אנחנו עלולים לטעות; להסיק מסקנות, ומכאן ולהבא- לנהוג אחרת!