בשנים האחרונות אנו עדים לכניסת העולם הדיגיטלי והאלקטרוני לחיים שלנו בצורה שלא חשבנו שאי פעם תהיה. כמעט כל פעולה שאנו מבצעים בחיים אנחנו נעזרים במכשיר אלקטרוני כלשהו. כמובן שלשינוי הזה יש הרבה צדדים חיוביים. הכל נעשה בצורה מהירה יותר. לפעמים אפילו נוחה יותר. אבל לפעמים יש גם צדדים שליילים לדבר. גם בדברים קטנים וגם בדברים גדולים. האם התאונות שהיו לאחרונה .בהם הורים ששכחו את הילדים שלהם במושב האחורי בגלל שהיו חסרי ריכוז עכב שיחות טלפון. היו קורות בעידן פחות ממוחשב? כמובן שאלה שאלות שאפשר לשאול לגבי נושאים שונים. מה שכן מאוד השתנה בגלל כל שינוי העולם לעידן הממוחשב הוא תמימות הילדים .פעם ילדים היו מגיעים הבייתה אחרי בית ספר , מסיימים שיעורי בית ויורדים לשחק עם חברים אחרים, כדורגל אופניים, כל כך הרבה דברים שהיום כבר לא קיימים, היום בשעות הפנאי מה שעושים זה לשחק במחשב או בפייסבוק, כל הטכנולוגיה הזו לוקחת מהילדים את היצירתיות ומקבעת אותם לעסוק באותם נושאים , פעם ילדים היו לומדים לנגן בפסנתר, או בגיטרה, אפילו בנבל. כל מיני עיסוקים מעניינים שכבר פחות רואים את הילדים עושים, בהקשר לזה כמובן אפשר לציין את המוסיקה לאירועים שהשתנתה. פעם היו להקות , שניגנו מוסיקה כיפית .היה באמת אירוע חי. היום יש תקליטן אחד ויחיד. שמנגן מוסיקה מתוך מחשב. חסרת רגש. חסרת אנושיות. הכל ממוחשב. מבחינה אישית. אני זוכר את הילדות שלי בצורה כל כך רומנטית ונוסטלגית. הריגוש הזה לפגוש את החברים לאחר בית ספר. להמציא משחקים . להמציא משהו שיעסיק אותנו, ולא לראות טלווזייה או לשחק במחשב עד שיוצאות העיניים. זו לא דרך להינות בה מהחיים ולהתפתח. זה דרך שמעכבת את היצירתיות של הילד. כמובן שהילד שלי יידע הרבה יותר ממני איך לבנות אתר. או איך לתקן מחשב. או איך לצלם מהטלפון, זה מצוין אבל יש גיל לכל דבר. וילדים צריכים להתעסק בדברים של ילדים , ולא לחכות כל פעם להמצאה החדשה שתצא. שאין בה שום שינוי מהדבר הקודם חוץ מהמחיר שתמיד עולה ועולה. והרי מה שנקנה לפני חצי שנה כבר לא רלוונטי להיום , לפעמים בהחלט יש געגוע לימים עברו.